אחרי-"גם שום מקום הוא מקום"

מאת: אורי סתיו    

 

 http://talk.to/uristav

 

 

"הקור פה מחסל הכל, חוץ מאת הדברים הכי מכוערים והכי יפים שיש". אלה היו המילים הראשונות שאדווארד הרמן זרק לי בטלפון כשחזרתי מהארץ.

     "חזרתי מהארץ, אין לי אפילו כסף לאכול". סיפרתי לו.

     "כסף זה עניין יחסי", הוא זורק לי, ואני חושב, כמה קלישאות יכול בן-אדם להוציא בשני משפטים, רק לא עוד קלישאה.

     בכל זאת קבענו להיפגש. ובאחת בלילה, כשלונדון מזמן הלכה לישון, אני מוצא את עצמי עומד רועד מקור ליד התחנה בקנינגטון. ניירות ועיתוני האתמול עפים ברוח, נרקומן עוצר לבקש סיגריה. שלטי הפרסומות מוארים ובכל זאת הכל אפל כל-כך.

     דמות גבוהה, לבושה יפה, עם מעיל חליפתי ארוך, ביחד עם תיפוף הנעליים המצועצעות, מתקרבת מפינת הרחוב.

     אנחנו לוחצים ידיים.

     אדווארד מכיר את לונדון יותר טוב מכל אחד אחר.. לפחות את הלונדון שמושכת אותי.

     "צריך לדעת להקשיב", הוא אומר. 

     "תקשיב". אני אומר. "אני צריך לכתוב על משהו. על הדברים הקטנים שהם בעצם לפעמים הכי גדולים, שבארץ העסוקה שלי לא הרבה אנשים עוצרים מספיק זמן בשביל להתבונן בהם.

     "עזוב" הוא עונה, "סטיות הן סטיות, דברים הקשורים רק בנפשות הפועלות".

     אני יודע שהוא צודק, מבחינתו, אבל בכל זאת מתעקש.

     התרחקנו מקנינגטון, עשרים דקות הליכה, והוא עוצר מול דלת, מצלצל בזמזמם, והדלת נפתחת. עולים במעלית לקומה השלישית ועוד דלת נפתחת. איש זקן, ממושקף, לוחץ לו את היד, רק לו, כאילו אני לא קיים. אנחנו מתיישבים על שתיים מהכיסאות שמונחים שם בחצי גורן. ריח נפטלין חזק מחניק את החדר.

     מחכים שם עוד כמה דקות, נשמע עוד צלצול מהזמזם, האיש הזקן הזה יוצא מחדר אחר שבתוכו הוא נעלם, פותח את הדלת לזוג מהודר שנכנס בהיסוס, ומתיישב גם הוא על זוג כיסאות, מקפיד על מרחק של שתי כיסאות מאתנו. הזמן עובר, אדווארד מסמן לי בשעון, שתיים ורבע.

     אישה עטופת שחורים נכנסת לחדר. רק כפות הרגליים שלה חשופות, האיש הזקן בא אחריה, מתכופף, ומתחיל ללקק לה את כפות הרגליים. מלקק לה את הרגליים עם הקלישאות הכי גדולות ביחד, כאילו היא, סוכרייה על מקל, נווה מים באמצע המדבר, תשובה לשאלות. והיא מושכת בשרשרת קשורה לאשכיו, ככל שהוא יורד יותר כך היא ואשכיו עולים, וכאילו הוא מתמוטט ומת בכל רגע בו היא מתחייה יותר. ולמרות שלא רואים לה אפילו את הפנים, בעצם רואים הכל.

     עברה חצי שעה, הוא לא הפסיק. האישה מהזוג שלידינו הורידה גם היא את הנעליים והגרביים, והאיש שלידה ירד על הרצפה גם הוא והתחיל ללקק.

     אדווארד מסמן שזהו, מעכשיו הזמן שם שלהם. יצאתי אתו, ירדנו במעלית, והתחלנו ללכת.

 

 

 

   אורי סתיו.  

   גם שום מקום הוא מקום- ספר חדש, הוצאת ידיעות.

 

 

 
דבר המבקר מאת יואב אליהו-  גם היעדר ביקורת היא ביקורת

.

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org