בוא לא נפזר את מסך הערפל- מדור שירה ופרוזה

 

בקרוב יפורסם כאן מדור שירה נרחב. אנו מפרסמים תחילה טעימות ומבטיחים עומק ורגישות גם בהמשך.
גולשים/ות שמעוניינות/ים לקחת חלק במדור, מוזמנות/ים לשלוח אלינו שירים ופרוזה
 festish@myself.com

שיר השבוע

פסטיש גאה לארח את המשוררת והראפרית הזועמת ליקה סופרסטאר. ליקה זכתה לאחרונה בפרס המשורר הרלוונטי לשנת 2003. כמו כן, אלבומיה כמעט מגיעים למכירות זהב והיא מהווה אבן דרך בכתיבה נשית אוטנטית ועכשוית. ג'ודית באטלר הכתירה אותה: "כמשפיעה, מעניינת, שוברת מוסכמות וחתרנית" לקראת מופע בכורה בהיכל התרבות פסטיש מציגה טעימות ממיטב יצירותיה.

 

הוא פולה כינים משיערי בזמן

שאני נאנחת ומספרת לו

איזה יום קשה היה

הוא באמת משתדל

ואני כבר לא יכולה –

אני נמסה, מתמעטת

מגיע לה.

ואחר כך במקלחת

אני לבד צוחקת נאנחת

ממלמלת לעצמי את מילות האהבה

ששניהם יודעים רק לקחת.

 

תנֵין רֵעים

מה הם בסופו של דבר חייו של אבטיח?

ילדות בחממה מגודרת וצפופה

ובהמשך רצף השפלות:

להיות מוטל בערימה עיפה

ידים זרות ממששות בגסות

מחיר חייך נקבע בהתמקחות קולנית

ותכלית הקיום –

להיות מבותר

לחתיכות קטנות

ולהיאכל.

 

כביכול אין מיוחד

בסיפור שסופר לי בתמימות,

סיפורם של שני אבטיחים פלסטינים

ביום חם

(לפני בערך יומיים שלושה, נכון ל-21.6.03).

שני חיילי צנחנים עצרו קבוצת אבטיחים בדרכם לישראל או ממנה,

לבדוק שהם אינם סכנה בטחונית:

חייל אחד העמיד את אדוניהם ושאר האנשים בשורה,

החייל השני פשפש ומשמש,

ומצא שהאבטיחים חפים מפשע

כנראה סתם רצו לחזור הביתה או להימכר לישראלים רעבים.

    ולמוצא הישר? פרס!

  שני אבטיחים

שגילגל הצידה בלי שאף אחד שם לב (טרח לציין החייל הראשון).

חייהם העלובים הסתיימו בחטיפה

והם בותרו ננשכו ונבלעו על ידי

בעליהם החוקיים החדשים.

 

אולי שני האבטיחים האלה באמת לא היו סיפור מיוחד,

אלמלא באו בפיו בעורהו אף בבשריו

של ידיד ילדות

אחד מגרעיני חיי.

אולי גם עכשיו הם לא סיפור מיוחד.

אולי לא הייתי רואה.

     אני רואה.  וחייבת לצחוק:

     מה זה בחוץ ירוק, בפנים אדום, וגרעיניו שחורים?

       - צבא.

צריך לעשות דקונסטרוקציה לירושלים

איני יכולה להתהלך בה יותר

הרחוב נסגר בבהילות על ראשי.

 

האבן סדוקה ומלוכלכת בירושלים

והרוח ניטחת קרה, נקייה מריחות

עורי נשרט מהן ועיני צורבות.

 

ירושלים נצורה בשתיקתה הגאוותנית

מביטה בי כזקנה חדה ואני בה, בעייפות,

מי משתינו.

 

פתאום

 

1. מושפעת משלושה מיליון (על פי הערכות)

מתמלאת עד הגדה

מקומות נושמים בי ופועמים

ולרגע נדמה לי, כי

שום דבר לא יכול להפתיע אותי

יותר,

 

 

2. פתאום אדם קם בבוקר ומרגיש כי הוא גוי.

ומפסיק ללכת

ישר

     ופונה הצידה

       וחוזר אחורה

           ונמנע מהמראה.

 

פתאום אדם קם בבוקר

לאחר תרדמה ארוכה.

וכל היום זו היא שיחתו

    בניסיון להימנע מהליל.

מר הביטחון

 

כִּי צָרִיךְ.

חָיַבִים

  כִּי הַמַּצָּב

   וְהַ הָה הַ

  מְּדִּינָה.

   וַאֲנִי? נִסִּיתִי

  לְהַקְשׁוֹת;

  אַךְּ בָּחוּרִי הַמְּצֻיָּן

  יָדַע בְּלִי הִסּוּס לַעֲנוֹת

   כְּשֶׁתִּהְיִי מְּדִּינָה,

      תְּדַבְּרִי.

 

      וַאֲנִי?

      כְּבָר לֹא

       יְכוֹלָה

        לִשְׁ

        מֹעַ.

שיר של היידי הרינג מגרמנית                                                                   * / Heide Hering (Auf Deutsch)

 

כשאהיה גדול,                                                                                                             Wenn ich gross bin,

אני אהיה אסטרונאוט.                                                                              werde ich Astronaut.               

אז אטוס עד לירח.                                                                                     .Dann fliege ich bis zum Mond

אני אסתכל לי על כל הכוכבים,                                                                       Ich sehe mir alle Sterne an,

ואיפה שיהיה יפה                                                                                                      und wo es schoen ist,

ארד                                                                                                                                       steige ich aus

ואבנה לי בית.                                                                                                        und baue mir ein Haus.

כל הכוכב יהיה שייך אז לי.                                                                   Der ganze Stern gehoert dann mir.

אני אכתוב עליו את שמי בגדול:                                                  Gross schreibe ich meinen Namen dran:

מיכה                                         Micha

וגם אשתי תבוא                                                                                              Und meine Frau kommt mit

ותכין לי תמיד פודינג.                                                                                 und kocht mir immer Pudding.

 

שיר נוסף של ליקה ניתן למצוא גם בקאנטינה במדור להערצת הואגינה

תומס האדסון

 

תומס האדסון

איך אתה כל כך

יגון

אני קורא אותך כמו ספר פתוח

פשוט

עצבות בהתגלמותה

אל תשתה עכשיו משהו

תקשיב לי

אתה תמיד מתנער

תמיד

איכשהו ממשיך ונשאר במקום

תמיד עצוב

אתה תמיד משהו שאני לא יכול להגדיר

שילוב של הכל ביחד

כמו פריז וקטמנדו

כמו יאכטה ובית

אתה כאילו

דמעה שנושרת לחיוך

כל כל רחוק

וכל כך שווה.

 

תומס האדסון

איך אתה כל כך

שליו

אתה לא עובד עלי

אני מכיר אותך מבפנים

זה לא ים רוגע

אלו עלעולים שאתה כל כך אוהב

שאתה כל כך מיטיב לצייר

אני הקובני שלך תומס האדסון

שתי שקיות אורז ובקבוק ג'ין

אתה הדמעה שמתגלגלת על הלחי

אתה הרוגע שמציף לאחר הצחוק.

 

כשאנחנו שותים בירה

היא אומרת

זה הכל מספרים

כל מה שמתגלגל

היא אומרת

אנחנו יכולים להביע את עצמנו באמצעות מספרים

נולדים במספרים

השמות מומרים למספרים

אפשר לחיות לפי המספרים

גם המספרים

מומרים למילים

זה לא מה שאת מספרת

זה מה שאת אומרת

זה המילים

המילים שאיתן אנו מרבים לשחק

עם המילים אנחנו מייפים עצמנו

לא מספרים

רק מילים

אני אומר ומנגב את הבירה מזוויות פי

היא שותקת ומשחררת עשן מהנחיריים

הנה

את רואה

העשן הזה

איך הוא מסתיר לך את הפנים בענן

את הלחיים העגלגלות האלו

השפתיים הבשרניות שלך

העיניים העייפות הללו

אי אפשר לתאר את יופיין במספרים

רק במילים

וגם הן

קטנות

לעומתך.

 

יפה לשמוע קצת ג'ז בדרך הביתה

היא מדברת

ואני

מהנהן עם הראש

בסדר

בסדר

והשיער מתנפנף ברוח

אני אומר לה

את יודעת

המינגווי התאבד בסופו של דבר

בסופו של דבר גם לו נפל האסימון

אני אומר בחיוך יפה

איך אתה מחייך

החיוך שלך

לא יפה

זו לא המילה הנכונה

הוא

יפה

אבל בצורה שונה

אתה מבין

אני בולע קצת רוק

יפה שאת אומרת את זה

תודה

באמת

תודה

אם אתה מחכה שאני אגיד עליך גם משהו נחמד אז עזבי

נו

לא עכשיו

היא צוחקת

אני גם אוהב שאת צוחקת

זה יפה שאת צוחקת

כל כך יפה

גם ככה גם ככה

יפה במובן הרחב של המילה.

 

אני עוצר את האוטו

קצת אור נכנס דרך החלון

מקרין עליה מלמעלה

הילה לבנה של קרניים

נו מה

לא יודע

לא יודע מה להגיד לך

היא משחררת את חגורת הבטיחות

אני מנשק אותה בקלות

ככה שאספיק להרגיש את השפתיים

את החתכים הקטנים

בהתחלה מנשק את שניהם

ואחר כך

כאילו מלטף את התחתונה

יש לה מבט מאיר

היא פותחת את הדלת ויוצאת

מתכופפת קצת שאפשר יהיה לראות אותה דרך החלון

מתכופפת ואומרת

לילה טוב

לילה טוב תומס האדסון

לילה טוב.

מאת: יוני לרנר

התשובה הפסיכו-אנליטית לשרית חדד

את מערה

אין אין עליך

מת מת, עליך (אימא),

כל כך רטובה ולחה

את מערה... פזמון חוזר

(גם רטובה וחשוכה)

מאת: המשורר האשכנזי היהודי וההטרוסקסואל שמת מאיידס, לירון נבו

החיים בהשהיה

קודם נעשן

אחר כך

נכנס לים

מאת: יהרום עציון, אב לשני בנים נפלאים בני חמש וחצי שנה ונשוי באושר למרים עציון, מורה ומחנכת בישראל

 

שקופה ומכחישה

 

נגוזה נגוזה נגוזה ואינה

היפנוזה היפנוזה היפנוזה מתוך החשכה

אורות ופסים חותכים את האוויר

משהו מטושטש ומפותל מתקרב אלי

כמעט נתקע בי אבל לא.

הוא פשוט עבר דרכי

אני שקופה ואני מכחישה

 

צליל מוכר חודר מחלון חדרי

מתוך החושך הוא מתקדם לכיווני

האם יעבור גם הוא דרכי

האם גם הוא ירגיש שאני שקופה

הוא מבחין הוא יודע

ואני מכחישה

 

אין בי שום נסתר הכול חשוף

איך אוכל להשיב אי פעם את גופי הפרוץ

איך אוכל להתמודד בלי  המילוי

אולי אם אתמקד במחשבה אחת עמוקה

אחשוב עליה בערך שעה

אז היא תצבע את עצמה

ואז אחשוב על אחרת והיא תוסיף עוד גוון

אבל איני יכולה להתרכז כמובן

 

אני מתקשה ומתקשה

חתיכת זכוכית ותו לא

זה מה שאני עכשיו

מאוחר מידי לשנות את המצב

בקרוב בטח יעשו ממני מדף

יתלו אותי בסלון ויניחו עלי ספרים

ואז סוף סוף אוכל להשלים עם העובדה

שאני שקופה וגם לא מכחישה
 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

שיר המכשפות

 

בורדו חזק, בורדו נוצץ

זה מה שאת

מקשקשת ובוחשת

את מילות הקסם מילות שכישפו גם אותי בזמנו

חושבת שתצליחי גם הפעם?

עצרי!

עדיף שלא תנסי

לא חבל על כל התמיסות שבטח עלו לך ים כסף?

לא חבל?

אני 100% חסינה מפנייך

בזה את יכולה להיות בטוחה

אני גם בעצמי מכשפה לא קטנה

 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

 

חיים במתנה

 

תן לי כוס מים בבקשה"

"תן לי חיים מקודשים באהבה"

חיוך רחב ב3 שקלים

רק היום רק היום קילו ענבים.

הסמטאות הקטנות הרחובות השקטים

בלילות של ירח מלא עומדים ניצבים

אני פוסעת לי במזרון החיים

מימיני נבכי נפשי ומשמאל מחצבות ליבי

למה? את שואלת, ככה, אני עונה

אלה החיים החיים המקודשים במתנה.

שוק הכרמל, בצלאל ופשפשים

אולי נמצא שם כמה רגעים

בין ערמות הקש והזבל שייצרה השביתה

אני נוברת כהומלס למצוא אהבה

למה? את שואלה, ככה אני עונה.

אלה הן עובדות עובדות הקש וההבנה.
 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

תכלית

 

תכלית התכלית איפה התכלית

אתה תחליט איפה התכלית

ואני? אני אחכה עד שתחליט

והתחתית איפה היא?

מתחת לכרית

כי הכרית היא היקום

והמיטה היא הואקום

אליו כולנו נשאבים בסוף היום

כמו מתים עיניים עוצמים

נסחפים עמוק לתוך עולם החלומות

מתגלגלים ומתקשקשים מסתבכים ומסתובבים

ואיפה התכלית?

היא מחכה על הכרמלית

עד שהחולם להתעורר יחליט


 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

 

אנשים מהמרכז

אנשים מהימין

אנשים מהשמאל

 

אנשים מהמרכז
 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

סירה טובענית

"איזה ערב באסה" אמרה מיכל

"כן, אין כבר מה לעשות פה יותר" אמרה שירלי

"אולי בכל זאת ננסה את הפאב החדש הזה בשנקין?" אמרה מיכל

"איזה?" שאלה שירלי, כשפניה הביעו חוסר אמון משווע.

"מה זאת אומרת איזה? זה שלפני שבוע חשבנו להיכנס אליו" אמרה מיכל

"לא, עזבי אותך" אמרה שירלי באכזבה עמוקה

"טוב בואי נשב בגינה" אמרה שירלי

"שוב בגינה?" התאכזבה מיכל

 

במקום קרוב אבל לא ממש, עמדו להם עידו ועידן וחשבו לאן הם ילכו עכשיו

"איזה ערב באסה" אמר עידן

"כן, אין כבר מה לעשות פה יותר" אמר עידו

"אולי בכל זאת ננסה את הפאב החדש הזה בלילנבלום?" אמר עידן

"איזה?" שאל עידו, כשפניו הביעו חוסר אמון משווע.

"מה זאת אומרת איזה?, זה שלפני שבוע חשבנו להיכנס" אמר עידן

"לא, עזוב אותך" אמר עידו באכזבה עמוקה

"טוב בוא נשב בשדרה" אמר עידו

"שוב בשדרה?" התאכזב עידן

 

במקום קרוב אבל לא ממש, עמדו להם שרון ואפרת וחשבו לאן הם ילכו עכשיו

"איזה ערב באסה" אמר שרון

"כן, אין כבר מה לעשות פה יותר" אמרה אפרת

"אולי בכל זאת ננסה את הפאב החדש הזה בבן יהודה?" אמר שרון

"איזה?" שאלה אפרת, כשפניה הביעו חוסר אמון משווע.

"מה זאת אומרת איזה? זה שלפני שבוע חשבנו להיכנס" אמר שרון

"לא, עזוב אותך" אמרה אפרת באכזבה עמוקה

"טוב בוא נשב בטיילת" אמרה אפרת

"שוב בטיילת?" התאכזב עידו

 

אם רק הם היו יודעים כולם, שבעצם הם באותה סירה, סירה טובענית שנקראת תל אביב

סירה די קטנה שכל נוסעיה הקטנים חווים אותם דברים, אם רק היו יודעים שכולם שווים

התכלית נעלמה, נעלמה ונגוזה ובתוך הספינה שכל נוסעיה הקטנים טובעים בריקנות

כמו מעגלים לא סגורים הם מסתובבים בתוכה

אולי מוטב שיפסיקו לרגע ויתאחדו

אולי ביחד ימצאו את הפיתרון

את היונה ישחררו ואיתה בשורות של שלום

את אותו שלום שכולם משתוקקים לקראתו.

משנקין ללילנבלום, מבן יהודה ועד בוגרשוב נתאחד כולנו לאותו רחוב!
 

מאת: מלכה תבורי. משוררת, הוגת דעות, וכתבת לעניינים שונים ב'פסטיש'. לקראת ספר ביכורים שייצא בתחילת השנה.

www.p-files.org