מה עושים עם מודעות פוליטית כשהולכים לישון?

 

מאת: חגית לוי

 

שולה כוהן עורכת האתר קאנטינה התפטרה השבוע מתפקידה. במסיבה עיתונאים שכינסה סיפרה כוהן שהפוליטיקה או הפוליטיות יושבת על חזיה ומפריעות לה לנשום. "זה כמו משקפיים עם דיפ פוקוס, הכל מקבל משמעויות עד שאין לך יכולת להבדיל בין חשוב לטפל, אני צריכה את חיי חזרה, אני צריכה את הפשטות בחזרה" בשיחה עם חגית לוי, מי שהייתה מאהבתה לזמן קצת  ויועצת התכנים שלה היא מדברת על פוליטיקה ועל הסיבות מדוע היא לא הפכה לסמל מין.

 

שולה, כמי שפעילה שנים, האם הבחנת שאת מחוזרת יותר?

שולה צוחקת במבוכה ונדה בראשה לשלילה. "האמת שממש לא" היא אומרת "כשאת פעילה פוליטית הרבה זמן נהיה לך איזשהו שם של מטיפה נודניקית, את מהר מאוד הופכת לפארודיה של עצמך"

 

ובכל זאת, יש איזושהי תופעה בקרב לסביות אקדמאיות מודעות פוליטית של רצון לחפש את המנהיגה, את האמא הגדולה ולהעריץ אותה. סביב אותה דמות של מרצה או הוגת דעות מתפתחות פנטזיות רבות. בהרבה מובנים את היית כזאת, בעלת דעות ראדיקליות לוחמניות, כתיבה מקורית, איך לא הפכת לסמל סקס?

"לא חיפשתי להיות סמל. חיפשתי להשמיע את דברי"

 

ובכל זאת, יש משהו מאוד סקסי בדמות לוחמנית. אני בטוחה שהעריצו אותך.

הערצה היא דבר מאוד טריקי וחמקמק. השאלה היא את מי מעריצים ועל מה. קשה לומר שהמצאתי משהו, לצערי אני לא מאותן מרצות שהאקדמיה חיבקה ויש להן את הפריבילגיה לשבת בבית לכתוב מאמרים ולהגיע לכנסים פמיניסטים. במקום שממנו אני באה, בקושי הצלחתי למצוא את המקום שיפרסם את הדעות שלי, אז לבקש שיתמכו במחקרים שלי? זה כבר ווי אובר. תראי, מה שקורה עם התנועה הלסבית, הכביכול פמיניסטית בארץ, היא שהכל מושתת שם על אגו. ואני מדברת על הארץ כי אני לא מכירה מקום אחר ואני גם לא אסתמך על מאמרים כדי להגיד שבמקום אחר זה אחרת, אני אדבר על מה שאני מכירה והתנועה הפמיניסטית כאן זה כמו תנועת נוער שהסב טקסט שלה הוא שהמנהיגות רוצות להיות במקום אחר וכל פעם שבאה מישהי חדשה היא מכריזה שהיא עומדת לעשות דברים אחרת ודי בעייתי לפעול בחלל שבו אין שיתוף ודברים לא נבנים אחד על השני.

 

 

דיברת על שני דברים, על עייפות החומר מלראות את העולם דרך משקפיים פוליטיות ועל ההרגשה שהפכת לפארודיה של עצמך. מה באמת עמד מאחורי אותה החלטה להתפטר?

כשגיליתי שלעולם לא אהפוך לסמל מין... סתם.

האמת שזה היה הכל. אם יש דיאלוג ואת לא מדברת לחלל ריק, אז הדיאלוג מפרה אותך. אם את כותבת וכותבת בתוך חלל ריק אז בשלב מסויים את ממחזרת חומר. אין לנו הוצאת ספרים, כמו באוניברסיטאות בעולם, שיוציאו מחקרים או מאמרים ותגובות ומאמרי המשך, מה שהכרחי כדי שתתגבש תיאוריה, יש כמה כותבות פמיניסטיות או לסביות וכל אחת עוסקת בתחומה, אין התייחסות אחת לעבודותיה של השנייה, אין דיאלוג מפרה בינינו, כאילו אין מסגרת גג והכל מתפזר ולא יוצר הד. מצפים מאותם הוגי דיעות או לוחמים פוליטיים להיות הפירסומת של עצמם, כל הזמן להתחדש, כל הזמן להשתנות, אבל בסופו של דבר אוצר המילים והמקוריות שלך מוגבלת.

 

או קי. אז אולי תנסי ליצור מסגרת במקום להתפטר, תנסי להתמקד יותר בצד של העריכה, יותר בצד של היוזמה, תצרי בעצמך את המקום לדיאלוג בין כותבות.

האמת שאין לי כבר כוח. וזה לא שלא ניסיתי. פניתי לכל אחת ואחת מהן לכתוב באתר. זה מה שאני יכולה להציע, בשביל זה הקמתי אותו. בפועל מה שקרה שכולן סרבו בעדינות, רובן העדיפו להמשיך לכתוב תחת אותן מקומות שהן כבר כותבות בהן או לעשות את אותן דברים שהן עושות ולקטר שאין מקום שהוא לגמרי שלהן.

 

אני מניחה שעומדים מאחורי זה שיקולים כלכליים, אין לך יכולת להבטיח להן גב כלכלי, וכזה השיקול, הבחירה המתבקשת היא להפנות את כישורייך למקום שייתן לך פרנסה. זה לא שכל אותן נשים הן פקידות של מילים, כל טקסט דורש זמן, מחשבה, שכתובים ועבודה אפורה.

נכון. וזה גם חלק מהעניין. הצטברו לי חובות על גבי חובות. היתה לי איזושהי תקווה שהתחלתי לפתח את האתר ובשלב מסוים לא לסחוב אותו לבד על הגב שלי. מה שקרה בפועל שלא נתקלתי בשיתוף פעולה אבל בהמון טענות וביקורת על העבודה שלי. על זה, מה לעשות, מתווספת עייפות החומר. והבנתי את זה פתאום, אני יושבת מול הטלוויזיה ומנסה להירגע מיום עמוס ואני לא יכולה להסתכל, כל מילה שנאמרת שם מרגיזה אותי, אני הולכת לקולנוע וכל תמונה שמוצגת על המסך מרגיזה אותי, אני מדברת עם אנשים וכל שיחה פשוטה הופכת לריב על שוביניזם. עצרתי לרגע והבנתי שזה לא יכול להימשך. המודעות הפוליטית הזאת מעייפת אותי, אני רוצה ללמוד להבחין בין עיקר לבין טפל. הבעיה שאין טפל. באמת כל הערה שוביניסטית או הומופובית באה ממקומות מאוד בעיתיים, רק שפתאום אני ערה לזה שאולי אין מה לעשות.

 

להציג תרבות אחרת, להציג ייצוגים חדשים, אחרים ולאט לאט ליצור אורגאניזם אלטרנטיבי בועט.

או קי. עכשיו את נשמעת כמו התיאורטיקאניות הלסביות שמעולם לא עשו סרט ורק יודעות לתת עיצות לאחרים, למרות שאני יודעת שאת לא. תראי, את בטח מבינה אותי, או קי, אז יצרנו תרבות אלטרנטיבית, אספנו את כל האנשים שיש להם משהו לא מיינסטרימי לומר, נתנו להם במה. מה עכשיו? רוב האנשים יגידו שאנחנו מדברות שטויות ויתייחסו אלינו כאל קוריוז חולף, את חושבת שתוכלי לצאת מתוך המעגל הזה ולהיות משהו אחר מלסבית זועמת? ניסיתי לכתוב על דברים אחרים ופתאום כל ניסיון הכתיבה והעריכה שלי של שנים ירד לטמיון, כאילו לא היה קיים, בגלל שעבדתי בסקטור מאוד ספציפי, גם שהכשרון שלי הוכר, נדרשתי שוב לכתוב על אותם נושאים לסביים שיצאו לי מהתחת וגם אז הכישרון לא היה השיקול שניווט אותם.

 

שולה, את שונאת גברים. האם בגלל ניסיונך המר הפכת לשונאת גברים או שהיית מהתחלה וניסיונך תירץ את זה?

אני לא שונאת גברים, אני שונאת ייצוגים של גברים. או גברים שמנכסים לעצמם את הייצוג הזה. מניסיון, כן, שמו לי רגליים, כן, לא הבינו אותי, כן לגלגו עליי והשפילו אותי על ידי שימוש באלימות מילולית קשה. אבל זה חלק מדיאלוג ולא בגלל זה התפטרתי. תראי, ברמת העיקרון יכולתי להמשיך להתעקש ולהתעקש אולי בסוף כן הייתי מוצאת את המקום שלי, זה לא מאבקי הכוח שהתישו אותי, חוסר היכולת למצוא את הפשטות של הדברים הוא שמתיש אותי.

 

זה קצת בילתי אפשרי עכשיו שנהיית מודעת, לא?

כן. אבל כמו שכתבתי במכתב שהגשתי לך. ההתעסקות בייצוגים האלה רק מגבירה את הכעס. הייתי רוצה ללמוד למתן ולמזער אותו כדי לחיות את חיי עם קצת שקט.

 

מה התוכניות להמשך?

רציתי להוציא ספר שיתבסס על חוויותיי ויקרא 'מיומנה של פעילה פוליטית' והיו לי כמה תוכניות להקים קבוצה שתלמד איך להתנתק מהפוליטי ולחיות את חיינו, רציתי שנריץ סלוגנים וגם תיכננו הפגנות נגד הפוליטיזציה ולהפעיל לחץ על חברי כנסת לחוקק חוקים שיגנו עלינו מפני תוכניות אקטואליה ותעמולה שמופיעים בכל מקום ומשבשים את המודעות שלו.

 

ומה קורה עם זה?

החלטתי לוותר על זה, הכרתי מישהי והחלטתי להפוך לשפחה שלה.

שפחה, למה?

שאת פעילה פוליטית את מכפיפה את עצמך למשהו, ומה גם שסקס לא יוצא לך מזה. להיות שפחה של מישהי זה להיות כל הדברים האלה בלי רגשות אשמה וגם לקבל סקס. 

מה תעשי עם הניק' שלך ועם המייל שלך?

אעביר אותו ליורשת לכשתמצא כזאת.

קיראו גם את המכתב שהגישה שולה לחגית

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org