שני  אוספים לעונה  

 

מאת: בוקרה אל ערבייה  

כרגיל החודש מתחילה עונת הסיכומים והאוספים למיניהם. כמה לא מפתיע שעל שיפחתכם הנאמנה הטילו להיות שיפוטית בממלכת ה"הכל זורם, הכל סבבה". יש משהו מרקסיסטי ושוויוני דווקא בפס הזה שמייצר את המצרך הקפיטליסטי והמלוטש ביותר מבחינת אריזה חיצונית-האוסף.

ובכן לענייננו, האוסף הראשון הוא "רוקדים את ישראל" שלמרות שמו המבטיח רעות מתגלה כמשב בריזה שהגיע מרחוק והוא נושא בחובו איכויות של העולם הגדול אך בה בעת הוא כבר הספיק לספוג ניחוחות מקומיים ואותנטיים. נכון לא מדובר פה בקטעים מבריקים או מעניינים במיוחד, אבל בכולם יש קורטוב של קלאסיות. למרות שמדובר בשירים שחוקים יש בהם איזושהי איכות בסיסית שלא מצריכה תווית של אוונגרד נידח כדי לזכות במעט כבוד. ניתן למצוא שם את "גבר הולך לאיבוד", "דרכנו" ו"על הברכיים" בגרסאות דאנס מרעננות ולא יומרניות. אז אפשר  לעצור לרגע את הסנוביזם ולהודות, לא כל שיר שעבר את מכסת ההשמעות בגלגל"ץ הופך אוטומטית לטראש מוקצה. כן זה אוסף בנאלי, אבל  הבנאליות שלו מחממת את הלב המנוכר שלנו בלילות קרים כשאנחנו מחפשים משהו מוכר להיאחז בו, אז תנו לעם שורשים במקום עוד ועוד קטעים אזוטריים שרק לעיתים רחוקות עוברים את סף החינטרוש הנרקיסיסטי. ובאמת כשמתעסקים במוזיקה ניסיונית צריך לעצור ולשאול כמתבקש-האם הניסוי הצליח. באוסף אמצע הדרך מהסוג הזה התשובה מובטחת מראש-יס.

השני הוא  אוסף של קליפים ישראליים שחוברו יחדיו בקלטת ווידאו \די וי די. גם כאן מדובר באוסף אמצע הדרך של להיטים מוכרים, אלא שכאן משהו מתחיל לזמזם והופך לצרימה נוראית. כמות הסתם שמוקרנת מהקלטת הזאת החוצה היא בלתי נסבלת. אם זה מה שהעם אוהב אז העם מטומטם וזאת הבחנה  קלינית. עם כל הכבוד לטרנד ביטול השיפוטיות (מסיבות ניו-אייג'יות, או סתם כדי להיות בן  אדם פרו-פובנציאלי יותר), קארמה טובה זה לא הכל בחיים, צריך גם קצת משמעות וכשהכל הופך לעיסה אחת אחידה של "סבבה" ו"אחלה" אז אפשר באמת לסגור את הבסטה כי הפכנו לכלום. זהו הסממן של חברה פוסטמודרנית במובן הרע ביותר של המילה, חברה  פוסטמודרנית שרוב חבריה כלל לא שמעו על  המושג הזה או שלא מעניין אותם מה הוא אומר-כי  הוא בעצם הכל והכל זה כידוע כלום. כך גם האוסף הזה (וסליחה שאני מייגעת אותכם כל כך הרבה בדרך) הוא כלום.

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org