השמאל ככשל לוגי.

 

מאת אתי אלמוזלינו.    

 

ספר ההגות החדש של פרופ' נתנאל עוז "פועלי כל העולם אתם יישות אבסטרקטית", הוא כמו תמיד סיבה לסערה מוחית בכל רמה שהיא. הפרופ' מהמחלקה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת הכרמל, מצליח גם הפעם לספק את הסחורה כשהוא מאפשר לראשונה מבט מעמיק, חסר פניות, ודה-קונסטרוקטיבי על תופעת השמאל העולמי בכלל והישראלי בפרט.

לדעתו של פרופ' נתנאל השמאל והימין הם, בבסיסם העמוק ביותר, קטגוריות מנוגדות של הפשטה לעומת קונקרטיזציה. הימין מחפש תמיד את המימד הקונקרטי והמקומי של בני האדם וזאת כדי לבדל ולייחד אותם, בכך הוא קרוב יותר לאומנות עממית ואילו השמאל מחפש את המופשט שבבני-האדם כדי לטשטש הבדלים ולאחד אותם ובכך הוא קרוב יותר לאומנות מושגית ולפילוסופיה. דוגמא מתוך הפתיחה של הספר תמחיש זאת: "אם נביט על מוסלמי אדוק ונוצרי אדוק, תפיסת הימין תגרוס כי מדובר בשני אנשים שונים לחלוטין, ייחודיים, אולי אף על מסלול התנגשות, שכן האמונות והמאפיינים הקונקרטיים שלהם שונים ניתן לפעמים לומר שגם סותרים. לעומת זאת תפיסה שמאלנית תחלץ מאותם בני אדם את התכונות המופשטות והאוניברסליות ותגרוס כי הם דומים, הרי לשניהם יש את הצורך באמונה בגדול מהם, צורך בהשתייכות לקבוצה ואף את הצורך באדיקות וטוטאליות. לכן ידרוש השמאל שוויון לשניהם ולא משנה השיוך האתני/דתי שלו. הימין-רק כדי להפוך את הדברים לקונקרטיים יותר-יעודד אותנו לראות דווקא את הדברים המייחדים, הוא ידגיש את הכיפה לעומת הכאפייה, את הרמאדן לעומת יום-כיפור ואת כל שאר המאפיינים החיצוניים שניתן לחלץ מהסטרוקטורה הזאת שנקראת בני-אדם".

כמובן שמכאן הימין נראה פשטני יותר, אבל, זהירות, טוען הפרופ', זהו גם הגורם לדיסוננס הקוגניטיבי שחווה השמאל, הרי אלה אנשים ספציפיים וקונקרטיים שדוחים את ה"מסויימות" שלהם וסוגדים לאוסף של תכונות חסרות ייחוד. אפילו פוליטיקת הזהויות, מבית מדרשו של השמאל, מעודדת את הייחוד המתבדל רק עם מדובר בייחודן של קבוצות שוליים ("מה שהם נוהגים לכנות בסנטימנטליות מיסטית דביקה-האחרים"). כמובן הקטגוריות של שוליים מול מרכז הן קטגוריות מופשטות. ובאמת, גם אם קשה להסכים אם כל הטענות שעולות כאן, קשה להתכחש לחדות ולעומק שלהן. אבל התיזה שלו איננה נעצרת כאן.

ע"פ נתנאל, החוויה המאזוכיסטית שבהיות שמאלני קשורה בביטול העצמי שהשמאל מעודד. שמאלן טוב אמור לשים את טובתו האישית (מוטב לומר הקונקרטית) אחריי טובתם של אידיאלים מופשטים, יותר מכך הוא מתבקש לשים את עצם הוויתו האישית והייחודית מאחור. קיומו הממשי הופך להיות תירוץ או מעין פלטפורמה לנשיאת רעיונות ותכונות המשותפות לכל בני האדם ומכאן גם נובעת רפיסותו של השמאלן והמבט הספקני, המתנצל והמבולבל שיש לו כלפי הנפח המיותר שהוא תופס בעולם, על חשבון אנשים אחרים (וזאת לעומת ההוויה הבטוחה, הזקופה וחסרת ההתנצלויות של איש הימין). השמאל, לפיכך, הוא קטליזטור להפרעות אישיות מאסיביות, אבל זאת היא כבר סטייה סוציולוגית-פסיכו-לוגיסטית חדה מדי מהמסלול של ניתוח פוליטי-פילוסופי וניכר שהספר נזהר לא להתעמק בה יתר על המידה. במקום זאת הספר בוחן את הנראטיבים השמאלניים מרחבי העולם ומחפש בהם את הנקודות של ביטול ההוויה הקונקרטית ועידוד העיקרון העל אישי\לאומי. כמובן,  מוזכרת בהקשר הזה מרכז קוריאה.

 הספר טוען שישנה זליגה של השמאל כתפיסה חברתית, אל הרמה האישית, כלומר איך האדם תופס את עצמו.

שאלתי את פרופ' נתנאל איך הוא מרגיש בתור איש שמאל מובהק כשהוא מפרסם מאסה כל כך בוטה ולא אוהדת כלפי תפיסת עולמו שלו עצמו. הפרופ' כחכך בגרונו והשיב שזה ידוע כי השמאלנים סובלים משנאה עצמית ואז הוא קרץ לי, צחק, הרצין שוב, כיבה את הרשמקול שלי והוסיף שחוץ מזה, לצורך כתיבת המחקר הזה הוא נעזר הרבה בטכניקה של הפשטה, "במילא זה משהו שהימנים לא יבינו, או לא יתעניינו בו, הספר הזה, מותק, מיועד לשמאלנים... ושלא תעיזי לצטט אותי." הוא נשען לאחור על כסא העור היוקרתי שלו ופמפם סיגר ארוך ומשובח. הבטחתי לו שכך אעשה והוא החזיר לי את הרשמקול אחרי שטען שיש לי "פיגורה משגעת".

תמהתי על ההגדרה שלו כי הספר מיועד לשמאלנים ושאלתי: "האם אתה לא חושב שלאנשי שמאל וימין יש הרבה יותר תכונות משותפות מאשר מבדילות ואחת מהתכונות המשותפות האלה היא יכולת ההפשטה? הרי אם אתה מניח הנחה כזאת אתה חותר כדי לבדל בני אדם אחד מהשני ממש כמו שאתה טוען שהימין עושה".  

"לי באופן אישי וקונקרטי אין שום דעה בעניין, אני רק מנתח פה את השמאל והימין" השיב הפרופ' בחזה זקוף ובחיוך בוטח.

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org