חגית לוי עושה זאת שוב
 

סרט חדש לחגית לוי. הכל על מה שהמשפט הזה אומר.

 

מאת: אתי אלמוזלינו

 

בפתח סרטה החדש של חגית לוי, אנחנו רואים אשה, היא עומדת כשגבה למצלמה ומדברת אל דמות שפניה מטושטשים. היא אומרת: "נראה לי שאפור הולך עם שחור", או "לדעתי למעלה יהיה פס שחור והחלק התחתון יהיה אפור בהיר" האיש שפניו מטושטשות מתמהמה רגע לפני שהוא עונה. הוא מכחכח בגרונו בארשת חשיבות ואומר: "את יכולה לעשות שילוב של עוד צבע באותו מחיר, נגיד חול ים ופס חום גרניט". האשה שואלת אם זה יעלה יקר, והאיש עונה שהוא עשה את זה לפני שבוע וזה דווקא לא יוצא יקר. הוא מוסיף שתוך שבוע הכל יהיה מוכן והאשה לוחצת עליו שזה יהיה תוך יומיים, כי היא הזמינה אנשים. הם עוד מדברים על תהליך ההרכבה וההתקנה וסוגרים על מחיר. כמה רגעים לפני שהאיש הולך, הם עוד מתלבטים מה לכתוב. לבסוף סוגרים שהיא תתקשר ותודיע לו. האשה נשארת לבד מול מצלמתה של לוי. היא בוהה לתוכה. כעבור כמה רגעים של שתיקה, האשה פונה ספק ללוי ספק למצלמה ואומרת: "ראיתי את העבודה שלו אצל השכנה. היא הזמינה את העבודה לאמא שלה". ואז שואלת את לוי, "מה את חושבת שצריך לכתוב?" לוי, ששומרת על ריחוק מאובייקט המחקר שלה לא עונה. והאשה שוב שוקעת לתוך הרהורים בקול רם. היא שוטחת בפני לוי בפני הצופים, את האספקטים השונים ואת חשיבות ההחלטה שהיא צריכה לקבל. היא אומרת: "את מבינה, זה לא כמו בסרט, אי אפשר למחוק או לצלם שוב, יש לך פעם אחת להחליט ורצוי שזה יהיה נכון, אחרת מה תעשי, תתחרטי כל חייך כי לא בחרת את המילה הנכונה, כי לא חשבת עד הסוף, בגלל זה חשוב לא למהר, לקחת את הזמן" מצלמתה של לוי סטטית, מעבירה את החלל רווי המתח, אף צליל לא נשמע, עד שהאישה קופצת ממקומה בנימת החלטה: "בעלי האהוב, זה הרבה יותר טוב מבעלי היקר, זה מה שיהיה כתוב" היא מחווה בידה את המילים וניכר שתהליך היצירה מרגש אותה: "אותיות זהב על גרנית שחורה, בעלי היקר נלקח ממני טרם עת, ואז תאריך לידה ותאריך מוות." היא פונה ללוי ושואלת את דעתה, לוי ממשיכה לשמור על איפוק ולא עונה, אך ניכר שתשובתה של לוי, מה שהיא לא היתה, לא היתה משנה את פני הדברים, האשה הפכה נחושה בדעתה, שלמה עם יצירתה.

סרטה החדש של חגית לוי, כמו כל סרטיה, עוסק במוות וביטויו בתרבות. הפעם היא עוקבת אחרי קבוצת אנשים שמזמינים מצבות. לוי חושפת אותנו לצעקה האחרונה בתחום זה, ומראה כי תמיד יש אנשים שמעדיפים את הקלאסי. "פעם היו הולכים על אבן פשוטה, בלי שום קישוט. היום שיש תורכי, זה הלהיט" אומר א', מעצב מצבות שלמד בבצלאל במגמת עיצוב מצבות ומודעות אבל. "הרעיון הוא לתת כמה שיותר מקום לביטוי אישי, זה מדהים, אנשים שלא כתבו שורה בחיים שלהם, פתאום מחברים פרוזה שלמה ונוגעת ללב". כמו כן, חושף הסרט את פערי המעמדות והתרבויות ואת דרכי הביטוי שלהם בתהליך האבל. עשיית הסרט מציגה את המוות כעוד תעשייה ומסחטת כסף ומראה, בציניות האופיינית ללוי, את המסחור, חוסר התועלת וחוסר האונים של אדם מול תרבות, יחיד מול גורל, ואבל מול מקוריות. חגית מסיימת את סרטה בתעשיית מוות אלטרנטיבית שפותחה על ידי עולי הודו. "אותם אנשים הביאו מארץ מולדתם, מנהגי מוות שונים מאלו הנהוגים אצלנו" כפי שמגדירה זאת ג'מה סנג'יב בעלת תואר ראשון בניהול טקסים ומחול מאוניברסיטת ווסמיניסטר. סנג'יב מפעילה בארץ חברת טקסי לוויות אלטרנטיביים: "המנהג ההודי, הרבה יותר טוב לישראל, כי כבר אין כאן מקום לקבור אנשים" היא ממשיכה ומונה את היתרונות בשריפת הגופה. זאת הפעם הראשונה בסרט, שלוי מרשה לעצמה להגיב. אנחנו רואים את לוי נכנסת לפריים ומפזרת אבקה לתוך הים. "ביטוי של כבוד למת", מסבירה ג'מה בוויס אובר על רקע התמונות של לוי. לאחר מכן, אנו רואים את לוי לוחצת את ידיהם של האנשים העומדים מסביב לסיפון, זהו שיא רגשי, לדעתי, אחד הרגעים הייחודיים והמצמררים בתולדות הקולנוע, לפתע אנו  מבינים שחגית, בעצם, משתפת אותנו בטקס מוות אישי. היא מסתכלת למצלמה וברגע של כנות היא אומרת "בקרוב אצלי".

הקרנת הבכורה של הסרט, תהיה בטקס תשעה באב האלטרנטיבי בסינמטקים ברחבי הארץ. ולאחר מכן, יישלח לפסטיבלים ברחבי העולם. נפלא לראות שלמרות הכל חגית לוי לא מוותרת על הקו הייחודי לה וממשיכה לעסוק במקוריות ובחדשנות בנושא המוות, למרות שהיא עצמה טוענת שהיא נגד קונספטים.

 

דבר המבקר/ת

תגובה של יואב אליהו: חגית לוי עושה שימוש ציני בצער וכאב. היא לא ממציאה כלום, היא פשוט לא מתמודדת עם נושאי מחקרה. כדאי מאוד, שלוי במקום להעיק עלינו עם מחשבותיה ודעותיה המורבידיות, תבצע אותם סוף סוף, ורצוי שתתעד אותם בוידיאו, זה יהיה שיא יצירתה האומנותית וההבטחה היחידה שאמנותה של לוי מקיימת.

תגובה של יסמין הללי: חגית לוי מפחידה אותי. היו זמנים בהם הייתי מפחדת לפתוח את העיתון, שמא אמצא מודעת צבע גדולה בדבר התאבדותה של אמנית צעירה ומבטיחה. עם הזמן למדתי שהמורבידיות האומנותית היא צורה בה האמנית מתמודדת עם חוסר האונים האופף את חייו של כל אדם באשר הוא, מורבידיות עליה דיברו קאמי וסארטר. אם זאת, לוי לא מנתחת את המקום הזה או מציגה את האבסורד שלו, כדרך הזרם האקסיסטנסיאליסטי. אומנותה מביעה שלמות ואיפוק רגשי מול הנושאים הקשים עימם היא מתמודדת. לוי היא הילד שצועק המלך הוא עירום, או במילותיה שלה: "המוות נמצא כאן, בכל דבר שאנו עושים או לא עושים. התעלמות ממנו לא תעלים אותו, אלה תהפוך ההתמודדות איתו למפתיעה וכואבת יותר". לוי דוחקת מעליה את כל מנגנוני ההדחקה וההרחקה וטוענת שיש להתייחס למושאים כפי שהם ולא דרך מטאפורות, מטונימיות או כל המצאה תרבותית אחרת לבריחה מהרגשות. לוי כאילו ממשיכה את דרכה של גרטרוד סטיין, המשוררת הנערצת עליה שניסתה להחזיר למושגים את הגשמיות שלהם לפני שהם הורחקו על ידי שפה ומטאפורות כשטענה "ורד הוא ורד הוא ורד". הקושי של מוסדות התרבות לקבל את עבודתה של לוי, הוא הקושי של החברה לקבל אדם שמוכן לגשת לדברים ללא הגנות. עם זאת, לוי מתעלמת מהעובדה שלא הכל חרא ובין הלידה למוות אנחנו עושים גם דברים מעניינים, מענגים ובעלי משמעות, גם אם היא זמנית. לוי לא מסוגלת לקבל אנשים שמחים שלא גדלו במצוקה שההורים שלהם אוהבים אותם ושבאופן עקרוני מלאים בתאווה לחיים. צרות האופקים והחד מימדיות של לוי מונע ממנה להיות אמנית גדולה. אבל אני כבן אדם אופטימי, מאמינה שאפילו אמנים יכולים להשתנות.

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org