בוא נעשה את  עיוות הזמן  שוב


מאת: חגית לוי

   

הסרט "עיוות הזמן" הוא יצירה מעניינת במיוחד בתחום סרטי ההמשך, יש כאן ניסיון לבחון מצבו העתידי של ד"ר פראנק הזכור לכולנו לטובה ולרעה מסרט הקאלט "מופע הקולנוע של  רוקי". עיוות הזמן בא לבחון מה קרה עם הד"ר האקסצנטרי וההדוניסט 20 שנה אחרי שבראד וג'אנט עזבו את הטירה. בניגוד לג'אנר המחזמר\סרטי אימה הפארודי-מסוגנן של "מופע הקולנוע של רוקי", "עיוות הזמן" הוא סרט ריאליסטי אפל-כן זה נשמע קצת כמו אוקסימורון ואכן יש משהו מסוגנן גם בריאליזם של הסרט הזה אבל זהו סיגנון שמעוגן בעלילה, כלומר המציאות הדיאגטית של הסרט היא זאת שאפלה ונראית לנו כמסוגננת ולכן השילוב הזה אפשרי ואף מתבקש, למעשה נדחף כאן עצם המושג המטושטש, "ריאליזם", דרגה אחת קדימה. יש משהו באווירה של הסרט שמזכיר את "עירום" של מייק לי ועדיין יש תחושה שטרם ראינו משהו כזה.

השפה הקולנועית של עיוות הזמן, מוסווית היטב בכדי לא לפגום בתחושת המציאות, אך ניכר שהשימוש בשוטים ארוכים הוא שימוש אקספרסיבי ומתחבר היטב לאפלוליות של הסט ולשימוש היפה בהצללות סטייל האקספרסיוניזם הגרמני (קיארוסקורה). השוטים הארוכים הם ביטוי למושג "הדברים כמו שהם" ואילו עריכה תזזיתית משדרת מניפולציה ושליטה. ב"מופע הקולנוע של רוקי" שהוא למעשה מופע הקולנוע של פראנק, פראנק הוא גם סוג של במאי, הוא יוצר את המציאות שבה הוא מוצג ביד רמה ובגרון ניחר ואילו עכשיו פראנק לכוד בתוך עולם פטאליסטי שבו הוא בסך הכל פיון חסר בחירה חופשית שמוצג בשוט ארוך מנשוא.

גיבור נעורינו מוצג בסרט כנרקומן משתקם בברוקלין, שאפו התעוות מרוב הסנפת קוקאין ושהקהילה ההומוסקסואלית המקומית מתנכרת לו בגלל ימי הזוהר שלו בהם נהג להשתמש בבני אדם כמו בחפצים ואף זוכרים לו את רצח אהובו הדו-מיני מיט-לוף כשזה מתחנן: "בלס מיי סול איי רילי לוב דה רוקנ'רול". כמובן שגם החברה ההטרוסקסואלית מתנכרת לו ורואה בו סוטה מזדקן ופאטתי. בצר לו מנסה פראנק לשחזר את הצלחתו עם בריאה חדשה, אך בריאליזם כמו בריאליזם הניסיון מצליח ורק מניב תוצאות בלתי צפויות, רוקי החדש יוצא הרבה יותר דומה לבוראו, כמו פראנק הוא זקן מתוסכל ומרוכז בעצמו, אבל הוא חובש שטריימל-בכל זאת ברוקלין, ריאליזם וכאלה (כן, זאת אכן הנקודה החלשה בתסריט, אפשר להפסיק לחפש, כי כל השאר מדהים).  

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org