"הלכתי לחפש  אהבה תיכף אצא מהארון"

 

משלחת המורכבת מיוצרי קולנוע צעירים, כועסים והומואים תצא בחודש הבא לפסטיבל ההומו לסבי של האיחוד האירופי. גם הם, כמונו, קראו את הערכות בעיתונים בדבר הסיכויים הטובים שלהם לזכות, והם מתכוונים לעמוד בכל הציפיות והביא כבוד לישראל ולקהילה.

 

מאת: ארז דרעי

 

בחדר המעונות הסטודנטים הקטן של חגית לוי התקבצנו סרגיי פובלשוב (יוצר הסרט "אהבה ברוסית" שמתאר את סיפור התאהבותם של ולדימיר, עולה חדש-ישן מרוסיה ותומר חג'ג', ישראלי מזרחי מבת ים) יסמין הללי, (יוצרת אופרת הסבון 'אני לא מאמינה שהיא היתה במינרווה' המגולל את סיפורן של שתי אקסיות שכל הזמן נפגשות במינרווה  ו'יוצאים מהארון', סרט דוקומנטרי על חבורת יוצרי תאטרון הומואים ולסביות) וחגית לוי (יוצרת הסרט 'חלון לארון' שמתאר את סיפורה של בחורה שמספרת להוריה שהיא לסבית ומתאבדת ו'רגעים ורודים' שמתאר את סיפור אהבתן של שתי צלמות לסביות רדיקליות החברות בקבוצת צילום הומו-לסבית שאחת מהם מתאבדת לקראת סוף הסרט) חגית, שמוכרת לנו מסרט הסטודנטים הדוקומנטרי 'חלונות וארונות' מקווה לשחזר את הצלחת הסרט שהפך לקאלט בקרב חובבי מועדון הסרט הוורוד.

לפני שהחבורה העליזה אורזת את המזוודות ויוצאת לכבוש את העולם על הררי אלכוהול וג'וינטים, ישבנו לשיחה

העולם, הארון, ישראל וכל מה שביניהם.

חגית: "היינו אמורים להיות עשרה בערך. אבל הסרטים האחרים, לא התקבלו בסוף"

אז אתם בעצם ההימור לזכייה, על כתפיכם כל התקוות.

סרגי: "דווקא, מאוד הימרו על הסרט 'חבצלות ארוזות בנפרד' של יוסי אליצור ועל הסרט 'בא לי למות, אני הומו' של בני חיימוב. אבל כנראה שבסוף שיקולים פוליטים כמו זה שהם מפחדים שתהיה משלחת ישראלית גדולה וכאלה נכנסו לתמונה למרות הכל"

 

עדיין, הייצוג שלכם מאוד מכובד. אם הנבואות שמנבאים לכם יתגשמו, תהיו מעין דנה אינטרנשויונל של הקולנוע הישראלי.

חגית מתרגזת מההשוואה. בעצם, כל השוואה מרגיזה אותה. היא לא מבינה למה אי אפשר לשפוט אותם בפני עצמם, למה כל הזמן צריך למצוא אנלוגיות. היא רואה אותם כקבוצת קולנוע מחתרתית שעושה ניסויים במיניות ומטרתה בעצם להילחם בכפייה הדתית, הגזענית והשוביניסטית של המדינה הזאת.

 

יסמין חושבת שהנבואות האלה הן מאוד אירויזיון 98 סטייל: "לי זה נראה משעמם, שכל אחד שרוצה למשוך תשומת לב, פתאום שם דגל גאווה בכל מקום, כאילו הכל פתאום נהיה גאווה גאווה, וזה כלום, זה ריק, זה חסר"

 

"הרצון האמיתי שלי נמצא בפער בין המציאות לדימיון" 
(מתוך הסרט ההומוסקסואלי הבלגי 'יחסים אדיפליים')

 

רובם לבושים בשחור, מחוררים מכף רגל ועד ראש ומקועקעים במקומות שאין להם עגילים.

לידע כללי, כמה עגילים וקעקועים יש לכם?

חגית אומרת לי בכעס שזה לא רלוונטי. היא רוצה לדבר על קולנוע, בשביל זה הם באו.

לדבר על קולנוע, זה בעצם לדבר עליכם, אתם זה הסרט והסרט זה אתם?

סרגיי פובלשוב, בלונדיני, גבוה, שרירי בעל שיער חלק ועיניים ירוקות חתוליות, מסכים. "הסרט שלי הוא עליי, על החוויות שלי, על השאיפות שלי ועל האנשים שאני מכיר" הוא אומר ומלטף בחור שחום שיושב לידו ומשפיל את עיניו.

הסרט של סרגיי זכה לקיטונות של בוז ושנאה בעיתונות הרוסית, אבל את סרגיי זה לא מטריד, להיפך, הוא כמו ידע שדברים מסוג זה עשויים לקרות ואף הכניס אותם לסרטו. גיבור הסרט, מצולם ע"י צלם של עיתון מקומי, כאשר הוא מתנשק עם בן זוגו בגן ציבורי, תגובות הסביבה גורמות לו לעזוב את ביתו בבת ים ולעבור לעיר הגדולה. סרגי: "כל מה שהראיתי בסרט הוא אמיתי, רציתי להיות אותנטי, ולהיות אותנטי, זה לספר את הסרט כמה שיותר קרוב למציאות שלך"

 

אז זאת בעצם הפעם השנייה שאתה נכסף בתקשורת כהומו.

סרגיי: "זה לא מדוייק. עכשיו אני יוצר. אני מקווה שיתייחסו לסרט שלי כאל סרט ולא להיותו סרט הומואי"

לראשונה מתחילת הראיון נרשמת הסכמה גורפת בקרב המשלחת.

 

טוב. בואו נחזור שוב לעיניין ההגדרות ברשותכם. אתם טוענים שההומואיות והלסביות זה לא אישיו, אבל בכל זאת אתם מתעסקים בזה כל הזמן, אתם כאילו בבועה. קבוצת הדיון, קבוצת הקולנוע ועוד ועוד.

חגית מתרגזת היא לא מבינה מה זה מתעסקים, חגית: "בכל פעם שאני רוצה לדבר על אהבה או על החברה שלי. תמיד זה גורר סימפוזיון. כשאחרות אומרות בעלי או חבר שלי, זה נראה הכי טריויאלי. אם אני אומרת אשתי, אז מיד שואלים אותי את כל שאלות היציאה מהארון, כמו ממתי אני יודעת וכל הדברים המשעממים האלה. כל דיבור על אהבה, הופך להיות דיון על לסביות וזה גורם לי לרצות למות בכל פעם מחדש"

 

יסמין: "סרט על שתי בחורות נאהבות, תמיד יהיה סרט על לסביות, שהוא בעצם סרט על אהבה שזה דבר אוניברסלי"

 

ותשעים אחוזים שוטים של המינרווה שמופיעים בסרט שלך, זה גם אוניברסלי?

חגית מתרגזת. יסמין מרגיעה אותה. יסמין: "החברה שמה על החיים שלנו עול פוליטי, אנחנו כאילו לא יכולים להיות לא פוליטיים"

 

סרגי: "נכון"

 

אתם בעצמכם עושים את זה עכשיו.

חגית: "רואים שאתה לא הומו"

 

"אין לנו ברירה, אלה להפוך את החיים שלנו לסרט" (מתוך הספר 'תיאוריה קווירית וביקורת קולנוע' של התיאורטיקנית ומבקרת הקולנוע אן מארי באטלר)

 

הרמיזות של חגית לא לרוחי ואני טורח לתקן את הרושם שיצרתי. אני מסביר לה שאין לי שום דבר נגד הומואים ולסביות ושלדעתי הומוסקסואליות זה יפה. חגית: "זאת בדיוק הבעיה. תמיד רואים הומואיות ולסביות כמשהו אקזוטי שיש לחקור להביע עליו דעות"

סרגי משלים אותה ואומר: " בעצם כל מה שאנחנו רוצים, זה לדבר על אהבה"

טוב, זה לא מוביל לשום מקום. מה בעצם מה השאיפות שלכם?

יסמין: "לחיות את חיי בשקט"

 

חגית: "למות. מהר ובלי סבל"

 

סרגי: "להתחתן עם האדם שאני אוהב"

 

כקולנוענים התכוונתי.

סרגיי: "לזכות באוסקר ושהוליווד יקנו אותי"

 

חגית: "לעשות סרט דוקומנטרי על ההתאבדות שלי"

 

יסמין: "לפתח את המודעות לחרמנות, ולמצוא צד לא מורבידי בחגית"

חגית, את לא חושבת שלסביות שמאבדות בסוף, זה מאוד לסבופוביה הוליוודית?

חגית: "מה אני יעשה שלא בא לי לחיות. מה בכוח? נמאס לי וזה לא קשור לכלום חוץ מלחיים המסריחים האלה"

אגב התאבדות. יש סצינה נפלאה בסרט הבלגי 'יחסיים אדיפליים' בו הפסיכולוג ההומוסקסואל, מנסה להציל את המטופל ההומופוב שלו מהתאבדות. מה אתם חושבים על זה?

יסמין: "זה נראה לי קונפליקט מאוד פשטני. כאילו גימיק זול"

 

חגית: "אני לא הבנתי את הקונפליקט פה. אני הייתי מאוד מתרגזת אם היו מפריעים לי למות. דווקא הזדהיתי עם הגבר ההומופוב, ולא עם הקוקיצה שאוהב את החיים"

 

סרגיי: "אני מאוד הזדהיתי. כן, כאילו, ממש אפילו"

 

בשלב הזה של הראיון מגיע תומר אלפסי, יוצר הסרט 'החברות הכי טובות' שמספר את סיפור אהבתן של מרגרט, עולה חדשה מארגנטינה ויהודית, בחורה דתיה מבני ברק. תומר, גבוה, רזה מאוד, בעל שיער ארוך אסוף בקוקו ומשקפיים עגולים, נכנס לחדר ומיד משתלט על השיחה: "הקולנוע הוא אהבה מצולמת, כל סרט הוא ואריאציה של אהבה אינדיוידואלית" כדוגמא הוא מביא את סירטו: "שתי הבחורות בסרט שלי מגשרות על הפערים ביניהן דרך הגוף, והדבר שמחבר ביניהם הוא אותו דיכוי משותף של הגוף, בו הם משתמשות אחר כך בצורה שנתפסת כחתרנית. דרך אותו כלי ששימש אותם בשנאה העצמית וביאוש, מתוכו הן מוציאות אהבה. אתם לא מכירים את זה?"

 

חגית: "לא. אני יכולה להבטיח לך שמשנאה עצמית יכולה לצמוח רק שנאה עצמית או יצירה, האהבה במקרה הזה יכולה להיות רק גורם מפריע"

 

יסמין מתרגזת ואומרת בכעס: "סליחה, אבל אני ממש, אבל ממש לא חושבת ככה" תומר נכנס לתוך דבריה ואומר: "למעשה הדילדו בסרט שלי הוא קאמפיזציה אירונית של הפאלוס הגברי הפטריאלי. כאילו, אם מסתכלים לרגע מהצד של התיאוריה הקווירית, יש כאן יוצר הומו, שעושה סרט על לסביות, אבל בעצם משתמש בדימויים אוניברסליים"

 

הניטשה של ההומואים והלסביות

 

סרגי מתרגז שהשיחה שוב חוזרת לתיאוריות: "אני באופן אישי לא חושב שזה משנה, הומו, לסבית, פטריאכלי, הכל אותו דבר. אם כולם היו מתעסקים יותר באהבה ופחות בדברים אחרים, אז העולם הזה היה נראה אחרת. המדינה הזאת היתה נראית אחרת"

 

חגית נאנחת שוב : "כל העיסוק הזה באהבה הוא כמו העיסוק באלוהים, משהו שלא קיים ואנחנו ממציאים, מתי יקום הניטשה של האהבה ויגיד שהיא מתה" ואחרי כמה שניות מוסיפה: "האהבה מתה" יסמין קמה ממקומה ומתיישבת בקצה השני של החדר, היא אומרת בליגלוג: "יש שיר כזה כבר, האהבה מתה, את לא מחדשת כלום וגם אם תמשיכי לגדל שפם, לא תהיה ניטשה"

 

חגית: "אל תכתוב שיש לי שפם. אני אמות אם אנשים יחשבו שיש לי שפם"

 

תומר: "הבעיה בארץ היא שאין מודעות לסבית ומאוד רציתי לפתח את המודעות הלסבית בסרט שלי. למרוד בכל הסמלים הפטריאכלים האלה שאומרים לאשה איך היא אמורה להראות, ובגלל זה יש שם את הסצינה בה הן מתחרות למי יש שערות יותר ארוכות ברגליים"

חגית: "אבל הן עדיין כוסיות"

 

השיחה נמשכת עוד שעות ארוכות ובו אנחנו נעים במעגליות כמעט קרמתית בין אהבה, פוליטיקה ויצירה, בכל פעם אנחנו מגיעים לאותו מבוי סתום, לאותה דרך ללא מוצא לאותו חוסר היכולת להגדיר ולהפריד מי אנחנו, מי הם ומי החברה, מה זאת אהבה ומהי הצהרה פוליטית. ואולי כל העיסוק הזה הוא בעצם בריחה מחוסר המשמעות העוטף את הכל כמו שמיכת צמר שחורה. אולי זאת הדת החדשה ואלוהים הוא האני המתפורר, הלא ניתן לאחיזה, הכמעט ונעלם שיש צורך לדרוש בו שוב ושוב.

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org