הנחש-מאגאזין לשיח הפסיכואנליטי ולפילוסופיה

 

 

פרזנטציה של הזדהות- תורתו של ארלייר
 



למרות היותו פושע מורשע, הרבה ארלייר לעסוק במוסר תוך ציטוט ופולמוס עם הוגי דיעות ואנשי תרבות שהתעניינו באותו נושא. הוא פירסם  בהוצאת הספרים של אוניברסיטת הארוורד כארבעים ספרים, מילון מונחי פילוסופיה שהפך לאחד מאבני היסוד ללימוד, ציטוט וכתיבה פילוסופית, ומספר מסות שבימים אלו נאספות לקובץ שעתיד לצאת בשנה הבאה. פסטיש מביאה סקירה לינארית קצרה לתורתו של האיש שכה השפיע על המחשבה העכשווית
 

מאת: אליהו יואב

מטבע הדברים, לא אוכל לתת פה סקירה מקיפה על תורתו של ארלייר, לכן אתמקד בנקודות המרכזיות של תורתו ברמה של היכרות ראשונית.

ארלייר למרות היותו פושע מורשע, הירבה לעסוק במוסר. תחילה הוא יצא בחריפות נגד קאנט. כמו ניטשה, טען גם ארלייר כי הציווי הקטגורי של קאנט איננו אפשרי. לטענתו, לכל אדם יש את מידת המוסר המתאימה לו. עם זאת הדגיש ארלייר שלא הכל רליטיוויסטי במובן הפשוט של המילה. עד כאן הלך ארלייר עם ניטשה, אבל בהמשך הוא קורע לגזרים את הטענה של ניטשה כי המוסר ובאופן ספציפי יותר החמלה, הן רק הבניות תרבותיות נוצריות-יהודיות ששייכות לתחום ה"אפלוני" (התרבותי) של ההוויה. ארלייר טען שהחמלה קשורה לאינסטינקט חייתי לא פחות מתרבותי והוא ההקשה האנלוגית, כלומר היכולת (או הצורך) של האדם (בניגוד לשאר החיות) להסיק, על עצמו מתוך דבר חיצוני לו.

לטענתו, תמונה של אדם מת גורמת לנו להשלכות אנלוגיות על עצמנו, באופן שכלתני ורגשי כאחד וההשלכות הללו הן אינסטינקטיביות. כמובן, הוא מדגיש כי חמלה היא תמיד רגש שנובע מהסובייקט החומל ולכן היא במובן מסוים אגואיסטית באופן מובנה וא-פריוארי. הוא גם הסכים עם ניטשה כי החמלה מחלישה אותנו, אך לעג לתמימות שלו ממנה משתמע כי ניתן לוותר על החמלה אם רק נרצה. לדעתו חמלה שעברה סובלימציה או התקה הופכת לרגשות אחרים, בדרך כלל בלתי נסבלים. "לא הייתי ממליץ לאדם להעריץ את החמלה, אך גם לא לדכא אותה", נהג לטעון. זאת גלישה רצינית של ארלייר לעבר הפסיכולוגיה ולא בכדי.

מכאן ממשיך ארלייר ויוצא בתובנה כוללנית ובעייתית עוד יותר-האנושי נובע בעצם מהחייתי ולאוו דווקא סותר אותו באופן מוחלט (כפי שחילק ניטשה את ההוויה לקטגוריות בינאריות של אפלוני ודיוניסי). האנושי הוא סוג חדש של חיה, סוג חדש של חייתי. לדעתו החיה שנקראת אדם ניחנה באינסטינקט מובחן נוסף, היכולת להיקש אנלוגי-כלומר להסקה מן האחר על האני, ושתיים מהנגזרות החשובות של הסקה זו הן החמלה, וההזדהות. לכן, אם האנושי נובע מן החייתי והאינסטנקטיבי, הרי שיש ביניהם יחסים מעגליים ולא דווקא בינאריים*, כאן מתחבר ארלייר באופן אסתטי לתורות מזרחיות, אך הוא ממשיך קדימה. 

ברגע שהמוסר שלנו מבוסס על אינסטינקטים חייתיים, אזי ניתן לדבר על מוסר שנסמך על חושים או מוסר קוגניטיבי, טהור יחסית. על גבי המוסר הזה התבסס מוסר מובנה חברתית (שארלייר באופן כללי לא חיבב). ארלייר כינה אותו מוסר סמנטי-עליון**. המוסר הזה נגזר מהשפה ומעולם המושגים שתווטה חברה מסוימת. הוא גם טען כי המוסר הקוגניטיבי הוא המוסר הבסיסי והאמיתי יותר, וכי זהו המוסר שבאמת קובע לסובייקט המחזיק בו. ארלייר ראה בתרבות, את רצונם של אינסטינקטים מסויימים לדכא ולמזער אחרים ולייצב מערכת מוטה של איזונים בין מוטיבציות מנוגדות. באחת מהתבטאויות הפרובוקטיביות שלו, טען ארלייר כי הטוב ביותר היה שכל אדם ישפוט את עצמו, שכן כל אדם יודע איזה דברים שעשה לאחרים גורמים לו להיסק אנלוגי בלתי נסבל כלפי עצמו. לא נראה שהוא עצמו האמין בלב שלם בקביעה הזאת, אבל מכאן הוא קבע שהנקמה היא אחד הדברים שמגלים לאדם את המוסר של עצמו, כי הנקמה, אם היא ראויה ומדודה, פועלת על אדם ברמה הקוגניטיבית. הנקמה, מסבירה לאדם  את עצמו, ואת חטאו.

למרות כל זאת ארלייר לא התנגד נחרצות למערכת משפט מודרנית, כולל מערכת כליאה, אלא שהוא לא ראה בהן מערכות של צדק וענישה, אלא מערכות של מניעה ושמירה על סדר חיים תקין על פי הגדרה מצומצמת כלשהי. כמערכת צדק ראה ארלייר רק את הנקמה המסוגלת לגרום לבן אדם להסיק מהמעשה שעשה על עצמו. צריך להיות כאן זהירים מאוד, ארלייר לא עודד כל נקמה באשר היא נקמה, אלא רק נקמה שהאפקט הקוגניטיבי שלה, הוא אפקט "מבהיר"-כפי שנהג לכנות זאת. גם כאן עדיין סייג את עצמו וקבע, כי האפקט המבהיר לא צריך, עד כמה שניתן, לכלול אלמנטים של עודפות, או ענישה. כדי לעגן את הסייגים הללו ברמה הסמנטית (שהייתה מאוד חשובה לארלייר בתור פוסט-סטרוקטוראליסטי) הוא כינה את הנקמה בעלת האפקט הקוגניטיבי בשם-אנלוגיה מוסרית.

ההסתכלות של ארלייר על האדם הייתה מאוד פאסימית. הוא ראה בו ייצור דיוניסי בעיקרו, ילדותי ומונע ע"י דחפים. לא פלא איפה, שהתיאוריה שלו נשמעת כל כך פדגוגית ודידקטית. הוא בהחלט טען שבין החטא לעונש צריך להיות דמיון אייקוני או סימבולי. דמיון שיהווה "רפרזנטיציה" של החטא בעונשו (resamblence or representation.( .

ארלייר באופן גורף יותר ראה את המוסר כחורג מגבולות עצמו. הוא דן במוסר כמעין סטרוקטורה לשונית שהלבישו בני האדם על דבר עמוק יותר, על קבוצה של מושגים בעלי "חפיפות חלקיות", או "דמיון משפחתי" (כפי שוויטגנשטיין המאוחר התייחס למושג הזה). ארלייר מדבר על הקבוצה הזאת בנשימה אחת: הזדהות, השלכה, חמלה, חיקוי, הקשה, אסוציאציה, אנלוגיה וכו'... מתוך המושגים השונים הללו, מחלץ ארלייר סטרוקטורה משותפת בסיסית. היכולת של בן האנוש להתייחס אל משהו חיצוני שאיננו הוא, כקשור ו\או מייצג אותו עצמו. ארלייר מכנה זאת בשם הכללי-"השתקפות חצי נרקיססטית" (semy narkisist reflection (. המושג "חצי נרקיסיסטית" מתייחס לעובדה שהאדם האופייני לא רואה בדברים החיצוניים את עצמו (כפי שראה נרקיס את עצמו בבואתו באגם), הוא מסוגל להבחין בינו לבין האחר, אך בעיקר באופן לא מודע, הוא גם רואה זהות ביניהם-זהות ולא רק דמיון.

 

למעשה טוען ארלייר כי היכולת הזאת איננה רק יכולת כי אם צורך. מדובר בגרעין הקשה, של להיות אנושי, במהות העמוקה ביותר. דחיית המוסר בכללו, היא לעיתים דחייה של תפיסת המציאות שלך ("דבר זה הוא נוראי, אך בהתחשב באורך חיי האדם, הוא גרוע הרבה פחות מן הגהנום התיאולוגי"). בהסתמך על מחקרים פסיכואנליטיים, מראה ארלייר כי גם רצח, אונס ושאר התנהגויות המוגדרות אנטי-סוציאליות, נובעות מאותה השתקפות חצי נרקיסיסטית. שכן הפושע רואה בקורבן דימוי של עצמו ומבטא כלפיו את שנאתו העצמית, או לחילופין, נהנה לראות את הפחד וחוסר השליטה שלו עצמו, מושלכים על הקורבן בצורה הגראפית ביותר (בדרך כלל נכון לגבי מקרים פאתולוגיים). סוג אחר של פשיעה נובע מפרגמטיזציה של ההזדהות, בדרך כלל בגניבה חש הגנב צער על הקורבן, אך מעדיף לספק את עצמו. עם זאת שני הסוגים אינם נפרדים לחלוטין. ההתעכבות הזאת על פשיעה לסוגיה איננה מקרית, ארלייר היה הקרימנולוג של הפילוסופים. הוא הרבה להתעסק בפשיעה ובשוליים אפילו יותר ממישל פוקו. אבל הפסיכולוגיזציה שהוא עושה למוסר, חותרת תמיד תחת הלבנים המילוליות הבסיסיות, בהן משתמש השיח הפסיכולוגי הקאנוני כאקסיומות ברורות מאליהן ולא מסתפק בתיאור כשלעצמו של מנגנוני המרת הרגש לערך או מוסכמה. 

מיותר לציין שמושג ההשתקפות הביא את ארלייר לעיסוק אובססיבי בשלב המראה של ג'ק לאקאן. ארלייר התעלה מעל העניין הפסיכואנליטי הטהור וקבע כי חיפוש ההשתקפות של האדם, הוא גם סיפורה של ההיסטוריה הכללית. הוא טען שאנו מחפשים תמיד את הדומה-שונה. כלומר אנו מחפשים דבר שיזכיר אותנו, אך לא במידה כזאת ששוב נתקשה לראות בו דבר חיצוני לנו. לכן אנו מפחדים מקיצוניות, דמיון מוחלט מחד ואחרות קיצונית מאידך, גורמים לנו לתגובה של ניתוק ואף עוינות. ארלייר ניתח את הדיאלקטיקה של הגל בצורה הזאת. את הסינתזה הוא ראה כהשתקפות מושלמת המגשרת בין הדומה לשונה בשיווי משקל זמני. וכאן הוא מדגיש דבר חשוב, שקיים במובלע לאורך כל הפיסקה הזאת, הזדהות, או השתקפות סמי נרקיסיסטית, איננה רק תהליך של מציאת הדומה, אלא גם תהליך של בידול. או בעצם, תהליך של שמירת המתח הנכון בין דומה לשונה. (בהקשר הזה כדי לקרוא את התיזה המרתקת של יחיאל מכלוף על אי טי של שפילברג כסרט העוסק בצורה מופלאה בהזדהות הארליירנית).

 

המחקרים האחרונים שלו יוצאים מתפיסת המוסר של הפרט ועוברים לרמת החברה, ארלייר האנטי אוטופיסט מחייב, בהסתייגות לא מעטה , את הערכים המשתנים והנזילים, על פני ערכים מקובעים לחלוטין, כך הוא משווה את המוסר החברתי למערכת אקולוגית דרוויניסטית ויוצר מסה גאונית, אבל רשלנית ומלאת חורים. בין שאר הקביעות השערוריות שעלו שם, מציין ארלייר כי "ביום שבו יהיו בני האדם מודעים לחלוטין ובאופן רגשי לדטרמיניזם הקובע את התפתחות המוסר שלהם, הם יישתגעו, או יעברו מהתחום הנקרא אנושי".

ארלייר לא עסק רק בפילוסופיה מופשטת ומנותקת. הוא היה איש רוח רב עיסוקים. מספרים כי נהג לומר: "אינטלקטואל אמיתי הוא אדם שמחפש פתרונות לבעיות שטרם נתקל בהן, אני אינני כזה". ובכל זאת אחד מהמפעלים הגדולים שלו היה העימות עם ברכט. ארלייר תיעב את ברכט ואת תזת ה"הזרה" שלו. ברכט שאף, כידוע, ליצור ניכור בין הצופים\קוראים, לבין הדמויות שמועלות במחזותיו, כך הוא חשב שהצופים ישפטו את המחזה באופן אינטלקטואלי יותר. ארלייר טען לעומתו שבלי אלמנט ההשתקפות החצי נרקיסיסטית אין תיאטרון ואין אמנות. עם זאת היחס שלו לברכט איננו חד ערכי, כפי שנראה במבט ראשון. ארלייר היה אובססיבי למחזותיו של ברכט והרבה לצטט מהם. מבלי שהודה בכך במפורש, ניתן להניח כי הוא לא האמין לברכט. במחזות הללו הוא לא מצא ניכור אלא הזדהות, ברכט על פי ארלייר שיקר, או נכשל במשימתו הקונספטואלית. אחד הספרים החשובים של ארלייר הוא "אימא קוראז' נושאת את עגלת המוסר". בו מסביר הפילוסוף מדוע הדמות הראשית מהמחזה הברכטיאני "אימא קוראז' וילדיה" היא המייצגת הנאמנה ביותר של המוסר הקוגניטיבי והלא צדקני-תרבותי.

 

גם הימין וגם השמאל האמריקאי, ראו בארלייר דמות להיאחז בה וניכסו את תורתו לצרכיהן. עם זאת ארלייר עצמו סלד מפוליטיקה צרה והתנער, ככול שיכל, מכל חיבוק פולטי. הוא חרג ממנהגו רק כשכתב את התיזה שלו "דיכוי השונה בסרטי הנוער האמריקאים, או חברה מותגית קונפורמית?" הידוע גם בשמו "שאט-אפ פריק".

 

 

* טענה דומה משמיע ארלייר לגבי ההפרדה שיצרו בני האדם בין המוסר לתועלתנות. ארלייר איננו ההוגה הפוסט-ניטשיאני הראשון שמעלה זאת. עד לניטשה היה נהוג לחשוב כי המוסר והתועלתנות הם ניגודים. שיקולים אינטרסנטיים היו ההפך משיקולים מוסריים. לאחר המהפכה המחשבתית של ניטשה החלו לתפוס את המוסר כסוג מתוחכם של תועלתנות. עם זאת ארלייר חורג במעט מההוגים הללו מכיוון שהוא מדגיש גם מימד אינסטינקטיבי-"חייתי", בלתי רצוני או מחושב, שקשור למוסר שלנו. התת-מודע שלנו מייצר נגזרות רבות למוסר הקדם תרבותי הזה.

 

** לא נוכל להרחיב כאן על הנושא הזה. ארלייר חילק את הסמנטיקה לעליונה (תרבותית) ותחתונה (מולדת). הוא טען שבמוחינו יש שדות סמנטיים (כמו מושג האימהות) שהם א-פיוריים, כלומר קודמים לניסיון ולתרבות הגם שהם מקבלים אחר כך מטען תרבותי נוסף. החידוש כאן הוא בהגדרה של אותם אינסטינקטים תחת הקטגוריה של סמנטיקה ולא של אינסטינקטים-ארלייר ראה באינסטינקטים סוג בסיסי של סמנטיקה.  התיזה הזאת שלו השפיעה רבות על חומסקי.

 -------------------------------

אל סיפור חייו של ארלייר


קצרה היריעה מלהרחיב כאן על תורתו של ארלייר. פסטיש בשיתוף עם אוניברסיטת הארוורד מקדישה אתר אינטרנט לאדם ולתורתו.
 

 

 קראו גם על חייו של ארלייר

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org