הנחש-מאגאזין לשיח הפסיכואנליטי ולפילוסופיה

 

 

האדם החצי נרקיסיסטי- חייו של ז'אן לואי ארלייר

 



היום לפני שנה בדיוק הכריעה מחלת האיידס את גופו ואת נפשו מוכי הסבל של הפילוסוף, הוגה הדעות ההטרוסקסואל השחור מלואיזיאנה, ז'אן לואי ארלייר. לכבוד יום השנה למותו תשחזר אוניברסיטת הארוורד את הטקס הממלכתי רווי ההוד וההדר בו העניקה תואר פרופסור של כבוד לאיש שכל כך העריכה. היום משמש הקבר מוקד עלייה לרגל לפילוסופים צעירים כמו למוכרים. לקבר נקשרים מיתוסים לגבי יכולתו לפרוץ מחסום כתיבה ולהביא ברכה וסגולה לאלו שמגיעים אליו ומשתטחים לפניו. עם זאת, מעטים יודעים על מסלול חייו המעניין של הפילוסוף ז'אן לואי ארלייר ומעטים עוד יותר יודעים את סיפור חייו האמיתי. פסטיש גאה להביאו לפניכם.
 

מאת: אליהו יואב


התקופה המכוננת


ארלייר נולד בשנת 1947 בלואיזיאנה לזוג הורים שחורים שנטשו אותו על מפתן דלתם של מר ומרת ארלייר, זוג מיסיונרים מהכנסייה הבפטיסטית שהשתייכו לקהילת דוברי צרפתית. שמועות בלתי מבוססות, מספרות כי בשל הגזענות הגדולה ששררה במדינה הדרומית, הוריו הביולוגיים של ז'אן לואי הצעיר צבעו אותו כלבן. הזוג ארלייר שמח לאמץ את העולל ואף השוויץ בו מול כל אנשי הכפר והתגאה בערכיו הנוצריים העשויים ללא רבב. אך כשהטבילו את התינוק, נדהמו לגלות כי חום הוא. הצבע שהיה איכותי במיוחד, דהה רק מעט ולכן הניחו בני הזוג כי התינוק מקסיקני במוצאו. "נו טוב", אמר מר ארלייר "לא לילד הזה ייחלתי, אבל אם אלוהים הביא לנו מקסיקני, שיהיה מקסיקני". כעבור שבוע של מקלחות, ירדה שארית הצבע והארליירים גילו כי התינוק למעשה שחור. בשלב זה הפך מר ארלייר לאתיאיסט: "לא לאלוהים הזה ייחלתי. ילד שחור, חוצפן!". מרת ארלייר אמרה, כשדמעות של כעס וצער בעיניה: " קיויתי כי ראייתי מטשטשת, כשהיה נדמה לי כי הילד הופך כהה יותר ויותר, אללי, מדוע לא כהו עיני?!"
בגלל שמרת ארלייר עדיין נשארה נוצרייה אדוקה זניחת הילד לא באה בחשבון, במיוחד לאחר שהוטבל בפני כל חברי הקהילה. (בנוסף לכך, עבדים חדשים כבר לא ניתן היה לקנות באותה תקופה כיוון העבדות הסתיימה לפני שנים רבות) בהחלטה אמיצה החליטו בני הזוג לגדל את הילד כדי שיעזור להם בחווה הקטנה של הכנסייה.



התקופה הטראומטית



ארלייר הצעיר התגלה כעצלן, מרדן ועקשן מכדי להפוך לעוזר יעיל בחווה. הוא היה ישן 6 שעות ביום, מפטם עצמו בשלוש ארוחות ומתלונן על כאבי גב כמעט לאחר כל דלי מים שהיה סוחב מהבאר אל המטע. כשהיה בן 17 החליטו הוריו לנעול אותו בעליית הגג כעונש על התנהגותו כפוית הטובה .
ארלייר הנער היה כלוא במרתף ששימש לאחסון ספרי הפילוסופיה (שיובאו על ידי בני הזוג עבור אוניברסיטת הארוורד כעיסוק צדדי) כשנתיים תמימים ויום, נשאר, למעשה, חסר מעש לחלוטין. לא הייתה לו כל חברה למעט הביקורים היומיים של בני הזוג שהביאו לו אוכל, חברתם של עששית גז ישנה, שפירית זקנה וספרי הפילוסופיה המיובאים שהתחלפו תדיר.
ארלייר מספר על תקופה זאת אך מעט. משיחות שניהל עימו הבמאי אורסון וולס, עולה תמונה עגומה. ארלייר הנער התחיל לקרוא את הספרים בדקדקנות, בתקווה שיימצא שם בדל אינפורמציה מועיל: "למעשה השאלה הגדולה שעניינה אותי באותה תקופה, היתה כיצד לפרוץ מנעול של דלת". בהומאז' לארלייר כתב וולס: "כל מה שרצה הנער המסכן הזה, הוא לברוח מכלאו ולצאת אל העולם, במקום זאת הוא מצא רק טונות של ספק האם העולם באמת קיים".

בהמשך קיבלו בני הזוג זיכיון להפיץ עוד פילוסופים בנוסף לפילוסוף הצרפתי דקארט. ארלייר נחשף עם כן, לגישות נוספות, אך לעולם לא מצא דרך לפרוץ מנעול טקסני ישן. יום אחד בעת שמר ארלייר הביא לנער את ארוחת ה'צוהובוקר' חבט בו ארלייר בעזרת המהדורה המהודרת והמורחבת של עמנואל קאנט. האב מת במקום.
מרת ארלייר ששמעה את צעקתו האחרונה של בעלה, הגיעה במהירות כשבידה רובה ציידים ישן מהאוסף הפרטי של המשפחה. האם, שהתכוונה לירות למוות בבנה החורג פגעה בספר שכיסה את ליבו. הכדור נבלם וארלייר הצעיר השליך את הספר לעבר פניה של אימו. לאחר שנפלה, הטיח את ראשה ברצפה והכריח אותה ללקק את נעליו. לאחר מכן כלא אותה בעליית הגג וברח לחופשי שבאמתחתו ספרי הפילוסופיה המיובאים.



זאב הערבה



ארלייר הצעיר קיווה לכלכל את עצמו בצניעות ממכירת ספרי הפילוסופיה. אך עד מהרה הוא גילה כי כדי למכור את הספרים בכמויות נאותות, לא מספיק רק להציע אותם, צריך גם לדעת לדבר אותם בלשון השיווק. ארלייר, שכמעט הגיע לפת לחם עשה שימוש מושכל ומפליא בידע שצבר בעת כליאתו, כדי לקדם את ספרי הוריו ולשכנע אוצרי ספריות ודיקאנים כי ספרים אלו טובים יותר מספרים של הוצאות אחרות וראויים לסכום גבוה במיוחד. בהון המהיר שצבר, קנה ארלייר מחסן ישן בניו ג'רזי וגלגל אלפי דולרים בחודש ממכירה ושיווק של ספרים נוספים. תוך חודשים ספורים השתלט ארלייר כליל על שוק ספרי הפילוסופיה בשפה הצרפתית בארצות הברית.
יום אחד כשסגר עסקה עם דיקאן הפקולטה לפילוסופיה בהארוורד, הציע לו הלה, שהתרשם רבות מידיעותיו בפילוסופיה, לקיים הרצאה בכנס בינלאומי לענייני קאנט והמוסר המטאפיזי. ארלייר, שראה בכך הזדמנות שיווקית נדירה, שמח על ההצעה. הפרופסור שנאם לפני ארלייר, טען בסיכום לנאומו, כי מי שקרא והבין את קאנט לעומק, לעולם לא יוכל לרצוח. ארלייר התמלא חימה, עלה לדוכן שספרו של קאנט בידיו וזעק: "ראו ספר זה, כמה מילים נכתבו בו, כמה דפים. כדי להעביר רעיונות כל כך מורכבים נדרשים לפחות שלושה קילו של נייר, מסה אדירה זו כשמכים בעזרתה, בצורה נכונה, בראשו של בן אדם..." שקט השתרר באולם ומבטים נדהמים ננעצו בצעיר המוזר והנרגש שעמד על הבמה. ארלייר העביר מבטו על פני הנוכחים, מרוצה מההד שיצר, הוסיף בנחרצות: " קאנט יצר למעשה עוד כלי רצח בעולמנו". באותו רגע החל בעולם הפילוסופיה פולמוס שסופו טרם נודע, אך תוצאותיו המיידיות היו מינויו של ארלייר לפרופסור של כבוד בסגל האוניברסיטה.
עם זאת, ארלייר עדיין לא זכה למנוחה ולנחלה, החקירה המשטרתית בדבר רצח מר ארלייר שהתנהלה עד כה בעצלתיים, לבסוף הגיעה אליו, לאחר שהאם יצאה מהתרדמת בה היתה שרויה מספר שנים. ארלייר שוב מצא את עצמו נעול בחדר קטן, בחברת ספרי פילוסופיה בצרפתית. בפרוטוקול המשפט נכתב: "חמש שנים אלו נגזרות עליך, ז'אן לואי ארלייר, על רצח כמעט מתועב של המטיף מארק לואי ארלייר. בית המשפט מצא לנכון להקל בעונשך, ראשית כיוון שאתה אפרו אמריקאי וסבלת התעללות על רקע גזעני, ושנית בשל היותו של היות הנרצח, אביך, דובר צרפתית" חשוב לציין, שמרת ארלייר שהגיעה למשפט, לא הבינה את רובו, כיוון שעדיין לא הצליחה ללמוד אף לא מילה באנגלית. עם זאת, כששמעה (לאחר תרגום לצרפתית) כי בנה היקר קיבל תואר פרופסור של כבוד בהארוורד, ביקשה לאמץ אותו לחיקה ולפטור אותו מעונש. בתגובה לבקשת האם ענה ז'אן לואי: "אם זה בא ממנה, אני לא רוצה".



תקופת הפריחה



הישיבה בכלא כפי שהסתבר בדיעבד, היתה אחד הדברים הטובים ביותר שיכול היה ארלייר לבקש לעצמו. רק כך שסורג ובריח מפרידים בין ארלייר לתענוגות החיים כמו גם לקשיים שהם מציבים, הצליח ארלייר להתמסר כל כולו לעבודתו. אוניברסיטת הארוורד שלא הסכימה לוותר על הגאון החדש, הוציאה את ספריו ואף סידרה לו טייפ מיוחד, באמצעותו הקליט ארלייר הרצאות שהושמעו לתלמידיו.
אם זאת, לא כולם קיבלו את התיאוריה של ארלייר בזרועות פתוחות. לפילוסוף הקיצוני בדעותיו קמו מתנגדים רבים שניסו להוכיח בתוקף שהפילוסופיה שלו היא לא יותר מאשר העתקה של ספרי הפילוסופיה בצרפתית, הללו טענו נגד הצלחתו הרבה: "הסיבה שאוהדיו בהרווארד כל כך מעריצים אותו, נובעת מהעובדה שהם לא קראו ספרים אלה מעולם" פרשת ארלייר הלכה והסתבכה תוך שהיא נקשרת גם בשמם של פרופסורים ידועי שם, נותרה ללא פיתרון עד עצם יום מותו של ארלייר. ארלייר עצמו נותר בחיוכו הקפוא והמסתורי נוכח הסערות שקמו סביבו ונדר נדר של שתיקה, למעט כתיבת ספרים והקלטת הרצאות לתלמידיו.
אלו היו המילים האחרונות שכתב מכלאו (מתוך: 'הייתי, אמרתי, טעיתי'): " כל המילים שנכתבו לפני מסה זו היו מתיחה לא מוצלחת, ערימת גיבובים חסרי ביסוס או תוכן. עכשיו תעזבו את כל זה ולכו תלמדו משהו מועיל, בניין, למשל, או בישול" הסערה סביב מילותיו האחרונות מטרידה את עולם הפילוסופיה עד עצם היום הזה. יש שטוענים שארלייר איבד את עצמו לדעת בערוב ימיו ונלחץ מהתיאוריה הקיצונית שהוא עצמו טווה, אחרים טוענים שארלייר קורא לקרוא בתיאוריה שלו ולחקור יותר, לכן חוקרים רבים הקדישו את חייהם למחקר הפילוסופיה של ארלייר במסגרת חטיבת ארלייר במגמה לפילוסופיה של אוניברסיטת הארוורד.



הימים האחרונים



כאשר מחלת האיידס שהתגלתה בגופו שנים קודם לכן, החלה להראות את אותותיה הסופיים, שוחרר ארלייר מכלאו ועבר להתגורר במרכז קוריאה שהיתה אז עוד מדינה בהתהוות. הוא השתכן באחד מבנייני הרכבת הגבוהים של העיר ומילא את ביתו בעציצים שהיו חברתו היחידה עד יום מותו. מספרים שהיה נוהג לצאת כל יום אל המרפסת שבידו כוס זכוכית ולהשקיף לאופק. עם מותו הפך ביתו מוקד עלייה לרגל לתלמידיו וחוקריו שמדסקסים, מתווכחים ומנסים לשער, מה הייתה ההגות שעברה בראשו, באותן שעות בהן הסתכל אל האופק, מה היתה אותה פילוסופיה, אותה הוא לא כתב מעולם.
אימו הקשישה של ארלייר הגיעה מלואיזיאנה עם מותו של בנה, על מנת למלא אחר בקשתו האחרונה ולדאוג שצמחיו לא ינבלו. מרת ארלייר, הקימה בתמיכת אוניברסיטת הארוורד את מוזיאון ארלייר, שהוקם בדירתו הצנועה (והורחב לדירות סמוכות והתחתונות על מנת להכיל את על הידע הרב שצבר ארלייר בשנות חייו).

ארלייר והנקודה היהודית

ארלייר ביקר בישראל פעם אחת

 

 קראו גם על הפילוסופיה של ארלייר

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org