אמא יקרה לי, יקרה

.חגית לוי בשבירת טאבו נוספת. הפעם זו עלה לה באהבת חייה

מאת: חגית לוי 

אימהות לפעמים לא אוהבות את ילדיהן. אמא של יסמין לא אוהבת אותה. גם אמא שלי לא אוהבת אותי. כשנפגשנו זה נתן לנו הרבה על מה לדבר, איכשהו המשקע הנפשי הקטן הזה חיבר בינינו. יסמין עדיין מכחישה את זה, היא מוצאת סיבות מדוע אמא שלה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת. אני הבנתי די מזמן, שיחסים בין הורים לילדים, זה בדיוק כמו יחסים בין אנשים, לפעמים, מה לעשות, את לא במיוחד מחבבת את מולידייך, והם לעיתים, לא ממש מחבבים אותך, לעיתים זה קורה כשהילד שלך מתעצב להיות אדם, שלדעתך הוא די דוחה. לעיתים זה קורה עוד בילדות, שההורה די מתעב את היצור הרעשן/שתקן שיושב לו/ה בבית, שותה לו/ה את הכסף ואף פעם לא אומר תודה.
יסמין טוענת שאני מזעזעת. לי זה נראה טיבעי, אחרי הכל יחסים הם יחסים הם יחסים, מה שמשתנה זה המטען שכל קשר צובר, ואני לא אכנס להבניות החברתיות, סוציולוגיות, קפיטליסטיות שקשורות ליחסים בין ההורה לילד, רק אומר שהטבע יכול לחזק את דעתי, יש חיות שנוטשות את וולדיהם, יש חיות שהורגות אותם, נלחמות בהם וכן, יש גם חיות שמגדלות אותם באהבה, אבל הדגש פה, הוא על הגם.

מסתבר שאינני היחידה שחושבת כך. קבוצת תמיכה חדשה, להורים ששונאים את ילדיהם עושה את צעדיה הראשונים, זה קורה בארגון 'הפח' (הכוונה ופירוק חברתי)  ששם לו למטרה, לתת ביטוי ליחסים, באשר הם, מבלי להתחבא מאחורי טבואים חברתיים.

תהל ירוסקי, מקימת הארגון, והיחידה בינתיים שמוכנה להתראיין בשמה הפרטי טוענת: "שנים לא יכולתי לסבול אותו, גוש שומן שרובץ מול הטלוויזיה, שרק אוכל, ישן ומחרבן, שהמילים היחידות שהוא הוציא מהפה היו, אמא תביאי לי, אמא תעשי לי, רק חיכיתי לרגע שהוא ייצא מהבית, ואני לא אצטרך להתמודד עם התחושות המבישות שכיננו בי, יום אחד אמרתי, פאק, זה מה שאני מרגישה וזהו"

הארגון נפגש פעם בשבוע ומפגישה לפגישה נוספים לו עוד ועוד חברים. "המקרה של תהל, הוא מקרה קיצוני" אומרת י', שכנה של תהל, שראתה אותה מתייסרת וייעצה לה לנסות לדבר על תחושותיה. "הבן שלה, היה בהחלט משהו יוצא דופן בדוחיו. כל מי שראה אותו, יכל להזדהות איתה." לגבי עצמה היא מודה: "לי היה קצת יותר קשה להודות בשנאה שלי, אחרי הכל, הבת שלי היא די בסדר, היא עשתה צבא, תואר, יצאה מהבית בגיל סביר, היא לא לסבית, היא לא מכוערת בצורה יוצאת דופן, אבל עדיין, אני לא יכולה לסבול אותה, את הדברים שיש לה להגיד, בדקתי את זה בטיפול, חשבתי שאולי אני לא סובלת את עצמי, והיא השתקפות שלי, אבל לא, אני לא סובלת אותה ואני מרגישה שמעבר לעובדה שילדתי אותה, אין בינינו שום קשר"

?ואם היא הייתה לסבית, את חושבת שהיה לך יותר קל לשנוא אותה

"זה היה נותן לי תירוץ וככה הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי"

יסמין טוענת שאמא שלה כועסת עליה בגלל שהיא לסבית, זה מוזר, כיוון שכל פעם שאנחנו באות אליהן, נראה שהי די מחבבת אותי, מה זה מחבבת אותי, מתה עליי, היא תמיד מבשלת את האוכל שאני אוהבת, עם הרבה חריף כמו שאני אוהבת, מישהו שמסתכל מהצד, יכול היה לחשוב שאני הבת הלסבית שלה ושיסמין היא הבת זוג הלא רצוייה. יסמין טוענת שהיא מנומנסת, ובתגובה אני שואלת אותה, למה היא לא מנומסת גם אליה. יסמין עונה, שמול משפחה זה שונה, למשפחה אפשר להגיד מה שרוצים ושזה יהיה בסדר. "הדברים של החברה שלך" טוען ש', "בהחלט יכולים להעיד על חוסר אהבה מודחק שמתחבא מאחורי הצדקת הקשר המשפחתי, ככזה שבתוכו כל התנהגות אפשרית"

כשהגעתי לפגישה של 'הפח' תהיתי מה אמא שלי הייתה אומרת. מוידויים של אנשי הקבוצה, הבנתי שהנוסח שמסתיר חוסר אהבה יהיה קבוע, ויילך פחות או יותר כך ואני ברשותכן/ם מצטטת: "למה את חושבת שאני לא אוהבת אותך, מה לא קנינו לך דברים, אנחנו לא עוזרים לך בלימודים, לא קנינו לך מכונית" תהל סיכמה את הפגישה בצורה ממצאת שיכולה להוות אבן בוחן, לשאלה שצצה מידי פעם, אולי אמא/אבא שלי לא אוהבים אותי, "שימו לב" אומרת תהל, "שאתם תמיד מדברים בגוף רבים. אתם לא האמא או האבא שאוהב את בנו או בתו, אתם ההורים, גוף חברתי, ולא אדם שאוהב אדם אחר. כשאתם מסתתרים מאחורי התפקיד הזה, אתם מבטלים את רצונכם האישי ומתחייבים לתפקיד". דבר שני שחשוב לשים לב אליו, לדעת תהל הוא העיסוק המתמיד בכסף. "אתם מרגישים כל כך אשמים, שאתם מנפנפים בהישגים חומריים, שימו לב, שרוב הפעמים, גם תדגישו כמה היה לכם/ן קשה להשיג את הכסף הזה שילדיכם/ן מקבלים/ות כל כך בקלות. אתם כבר לא נותנים מאהבה, אתם נותנים, כי צריך"

שאלתי את אמא שלי על זה, אחרי שפסיכולוגית שלי, טענה בתוקף, שאני חייבת להתמודד איתה. היא ענתה: "טוב, אני אמא רעה, מה את רוצה שאני יעשה, תחליפי אותי" תהל אמרה שהיא תגיד את זה, ויותר מכך, "זה נשמע לכם/ו ולילדכם/ן כמו משפט של רגשות אשם, אבל אם תחקרו טוב טוב, תגלו שאתם/ן בעצם רוצים/ות להתגרש מהילד/ה שלכם/ן, אבל זה הקשר היחיד שאי אפשר להפר בתרבות"

 

 

קראו גם על הישיבה הסנסציונית בעקבות הכתבה 

תגובות

 

:תגובתה של יסמין הללי, לכתבה של חגית


בכתבתה שפורסמה בפסטיש לאחרונה, סוקרת חגית לוי תופעה חדשה, להגדרתה, של הורים שלא אוהבים את ילדיהם ולראשונה מוכנים להיחשף. הגברת לוי, סוקרת בנימה אישית ואמפתית את אותה תופעה ואף מטבלת אותה בסיפורים, אותם היא מכנה 'סיפורים מהחיים',  שהם לא יותר מאשר אינטרפרטציה אישית שלה, המובאת בצורה רדודה, שטחית ולא ממצא על הנושא

אותה 'שנאה' בין הורים לילדים, שחגית מצטטת כלאחר יד, כאילו היא והקבוצה עליה היא כותבת, המציאו אותה, היא נושא למחקר טעון ורב שנים. אותם וידויים שהגברת לוי מתארת, כהשלמה עם רגשות שהיו חבויים תקופה ארוכה ולפתע מקבלים ביטוי במסגרת הקבוצה, הוא לא יותר מאשר, תסביך שידוע ומוכר בתחום הפסיכיאטריה .כתסביך יוקסטה

תסביך יוקסטה, זוהה בשנות השלושים של המאה העשרים על ידי אברהם פון שטרסבג. מחקרו לא זכה להד
שהיה יכול, כיוון שאם עליית הנאצים לשלטון, פון שטרנסברג נשלח למחנה עבודה עם קבוצת פסיכיאטרים גדולה .שהנאצים ראו כמערערים על הערכים המקודשים לעם הגרמני

לא בכדי ראו היטלר ומקורביו את פון שטרנסברג כאויבה של הדיקטטורה ואויבה של האומה. פון שטרנסברג, טען, בהמשך למחקרו של פרויד, כי הפחד של ההורים הוא שילדם ירצח אותם/ן וירצה לשכב עם בן זוגם/ן. הפחד הזה מקבל ביטויים רבים בחיי היום יום. נתינת הכסף שלוי מפרשת כנתינה מתוך רגשות אשם, היא ביטוי נפוץ לפחד. הכסף הוא תחליף שאמור לספק את הייצור של הבן/בת לפגוע בהוריו כדרך אדיפוס

לא בכדי העליתי את אדיפוס וחטאו, ולא אין זאת מטאפורה אומנותית. יוקסטה היתה אימו של אדיפוס, התסביך הנ"ל מנסה לספר את סיפורו של אדיפוס דרך עיניה של אימו. אותה ראייה סאטירית-פוסטמודרנית, שימשה את פון שטרסברג לייסד את אחת התיאוריות החשובות והשמישות ביותר כיום בתחום הטיפול המשפחתי. פון שטרנסברג טוען שתסביך יוקסטה לא שייך לכלל האוכלוסייה, אלה לפרטים מעטים, בדרך כלל כאלה שלא בטוחים במקומם או הסובלים מאישיות גבולית, נטייה לא מאובחנת לדיכאון ותחושות כישלון חוזרות ונשנות. אותם פרטים הופכים את ילדיהם לשק תסכול כאשר הם מאגרפים בהם את אכזבותיהם וכישלונותיהם, כדי ללמד אותם לא ללכת באותה דרך ולא לחזור על הטעויות אותם הם עשו. פון שסטרסברג מסביר בספרו 'יוקסטה, גם לה יש סיפור' (ספר שהוכחד על ידי הנאצים ב- 38 והעותק המשוחזר ממנו נמצא במוזיאון ברלין לפסיכואנליזה): "אהבה לא מהווה שיקול כאן, מדובר על רגשות מעורבים שלעיתים יכולים להתפרש כשנאה, אך אין בהם את אותן תוצאות שלה" שטרסברג מבחין כי הפרטים הסובלים מתסביך יוקסטה מנסים להרחיק את ילדם מתוך פחד מהיצר. התסביך יכול להתעורר, כאשר ההורה מוותר על היצרים בחייו לטובת ביטחון, אך הוא מודע לעובדה כי יש אנשים שלא עושים כמותו. כעס, אכזבה ותחושת החמצה, הם שלוקחים את הפרנויה למקום הכי קיצוני שלעיתים מתפרש כשנאה

ה'תופעה' הסנסציונית שלוי מתארת כגילוי המאה, היא בעיה פסיכולוגית שניתנת לטיפול. לוי מציגה את העובדה שאמא שלה, כנראה, לוקה בתסביך, בשיווין נפש על גבול האפאתיות. הייתי מצפה מבחורה כל כך שלווה להיות התגלמות האושר והשלמות העצמית עליי אדמות, שכן, הכל עובר דרכה. מהיכרותנו העמוקה עליי להודות ולהתוודות שאין זאת כך. להיפך, אותה ההתנהגות של חגית, היא השפעה ידועה של הלוקה בתסביך על הבן או הבת אליו מפונית האגרסיה- כעס בלתי פטור על העולם וניסיון קיצוני למצוא בו רוע. ברגע שהורים וילדיהם יבינו .שבסיבה לחוסר התקשורת ביניהם היא אותו תסביך, הם יוכלו ללכת לטיפול, במקום לשנוא את כל העולם
 

יסמין היקרה, אמא שלי אפילו לא נכנסה לאתר הזה. תגובה מאת חגית לוי

יסמין הללי, היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה. היא אף סיימה את לימודי בהצטיינות והתקבלה לתואר שני. אם זאת, כאשר התחיל הסטאז' , יסמין שטיפלה בילדים ממשפחות הרוסות, היתה מביאה את כל התסכול והכאב איתה הביתה, אליי. יום אחד, היא החליטה שהיא לא עומדת בזה והפכה פילוסופית, נוטשת מאחורי את ההבטחה הגדולה להיות פסיכולוגית קלינית ולפתח תרופות נגד דיכאון. ומה היא קיבלה בתמורה? אותי. ליותר זמן. עכשיו שהיא היתה יותר בבית, יצא לה לבלות יותר במחיצתי ולהיות עדה לשיחותיי הנפלאות עם אמי, שהסתיימו, כמעט תמיד, בתסכול גדול ובהרגשת אכזבה. אותו יסמין הללי, שמדברת בכתבה בנימת הפסיכולוגית המבינה והיודעת על אותו תסביך יוקסטה או מה שזה לא יהיה, אגרפה את ידיה יום אחד וצעקה שעה, על כמה שה'אשה הזאת', אמא שלה אם להשתמש במילת שייכות, יכולה לגרום לה להתעצבן, ויסמין כידוע, בחורה שלא מתעצבנת. אולי זה המקום להזכיר ליסמין את ארוחות הערב הארוכות, הרוויות בשתיקה, כאשר הגענו יחד לבית הורי, או להאיר את תשומת ליבה שבכל השלוש שנים שהיינו יחד, היא עדיין לא זוכרת איך קוראים לחברה הזאת שלי ואולי אף לטרוח לציין שוב, שאפילו שעשינו שיפוץ והדברה בדירה החדשה, אותה אני חולקת עכשיו רק עם החתול, אמא שלי לא באה לבקר, והיא אפילו לא השתמשה בתירוצים אלה פשוט אמרה 'לא בא לי'. אז נכון שהדירה שלנו רחוקה, ובלי מעלית (קומה ראשונה, אבל עדיין, בלי מעלית), אבל מה עם האתר הזה, והסרט שלי וכשזיכינו בפסטיבל אשדוד, לאמא שלי אין מושג מה אני עושה, אין לה מושג מי אני, אני בספק אם היא יודעת איך אני נראית. אולי יסמין מפחדת להבין שהעולם זה לא שהבטיחו לה, אז היא בחרה להתעמר בכתבה שלי ולצבוע שוב את החיים בוורוד.

כיוון שבפעם הקודמת שדיברתי על יסמין, היא קמה והלכה, אז אדבר רק על עצמי בהתייחסותי למשפט האחרון של הכתבה. הללי אומרת משהו על טיפול שיפטור את הבעיות, אני אציין רק שאמא שלי צחקה לי בפרצוף שהעליתי את זה. מעניין איך אמא של יסמין הגיבה להצעה הנדיבה של בתה. דבר נוסף שמעניין אותי הוא מה אמא שלה חושבת על זה שנפרדנו, ולמה את צריכה לישון בבית מלון, אם זה לא נכון מה שאמרתי.

.כל עניין לגופו. תגובה מאת בוקרה אל ערביה

יסמין וחגית רבות כאן על עניין עקרוני. לכל בעיה התנהגותית הודבקו תסביכים. אם זאת, חשוב לראות כל נקודה לגופה. ייתכן שאמהותיהן של חגית ויסמין לא אוהבות אותן, ייתכן שהן אכן לוקות בתסביך יוקסטה ואף ייתכן שהן פשוט חוות חוסר בתקשורת. כל העניין מורכב ומסובך הרבה יותר מהמאמרים הפסוודו-אקדמאים שיסמין הללי וחגית לוי מנסות לכתוב. נראה לי כי הריב ביניהן יותר עקרוני, בין תפיסת חיים שהיא פסימית ודיכאונית מיסודה לתפיסת חיים אופטימית, בין אמונה בטוב לבין אמונה ברע, בין הנחה שחוקים חברתיים לא נקבעו סתם לבין אמונות ניאו מרכסיסטיות קיצוניות. הכתבות של שתיהן לקו בחסר ובחד צדדיות, כאשר כל אחת ניסתה להוכיח לשנייה משהו, הבעיה שהם הפכו לריב אישי, שלא מעניין אף אחד. הייתי מצפה מלוי, להתעשת על עצמה ולדאוג לתכנים יותר אובייקטיבים

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org