הנחש-מאגאזין לשיח הפסיכואנליטי

תנו לשנוא בשקט

 

לרפא או לא לרפא שנאה עצמית? זה בדיוק הפולמוס שעורר ספרה של מאיר, "תנו לשנוא בשקט", בכנס הפסיכואנליטי האחרון שהתקיים בבלפסט.  

מאת: חגית לוי

 

במבוא לספרה מבטלת מאיר את הקטגוריות השונות של השנאה כפי שנהוג לחלק אותן בתרבות: שנאת הזר, המשויכת לתחום הפוליטי-חברתי, שנאה קיומית, המשויכת בעיקר לתחום האמנות והפילוסופיה ושנאה עצמית, שמזוהה עם הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה. מאיר טוענת שהדבר היחיד שקיים באמת הוא השנאה העצמית ואילו השאר הן נגזרות שלה. כך היא כותבת בספרה [עמ' 3]: "השנאה העצמית בלתי נתפסת לחלוטין בחריפותה ובחוסר האונים שלה, לכן אנו פורטים אותה לשנאות קטנות וברות הסבר כמו שיוך אתני, מראה חיצוני, כסף וכדו' כדי להתמודד איתה."

 

בניגוד לדעה הרווחת בקרב עמיתיה למקצוע, המנסים לרפא רגשות שליליים אלו, מאיר רואה בהם רגשות חיוניים [עמ' 5]: "אדם המנסה להתכחש לשנאה העצמית שלו, צריך להתעמת עם הבלים כמו מקצוע, קריירה, אהבה וכיו"ב. קבלה של שנאה זו, מוציאה אותו מתוך הסירקולציה האינסופית הזאת, מעקרת את אותם רצונות גשמיים, וגורמת לאדם להתרכז במה שבאמת חשוב- בו עצמו".

 

החיים יפים, למה לשנוא?  

התרבות הציבה ליחיד, משוואה בינארית שגויה, לפיה מול השנאה העצמית עומד האושר. מאיר טוענת כי מבחינה הגיונית, מול השנאה העצמית עומדת הקבלה העצמית, קונפליקט זה נדון לכישלון מראש, משום שכל ניסיון לשנות את עצמך סותר את הקבלה העצמית [עמ' 1]: "אין דרך לקבל את עצמך מתוך רצון מודע, זה הוא ניגוד לוגי לעצם רעיון הרצון. בגלל שהדבר מאיים כל כך, החברה יוצרת את אותו קונפליקט מזויף שנראה על פניו פתיר, דהיינו שנאה עצמית לעומת אושר".

 

כל התיאוריות החברתיות, אם זה הקומוניזם, הקפיטליזם, מוסד הנישואים או הדתות השונות, מציבות את האושר כפרס שבו יזכה היחיד אם יכפיף עצמו לחוקיהן. לכן טוענת מאיר [עמ' 10]: "החברה לא יכולה לסבול פרטים לא מתפקדים ששונאים את עצמם. היא לא אוהבת את המראה שהם מציבים בפניה. שנאה עצמית שאיננה מתורצת על ידי תיאוריות גזע, דת או תסביכי ילדות, בעצם יורקת בפני החברה ושמה ללעג את אותם חוקים חברתיים המבטיחים אושר"

הפסיכולוגיה השימושית מתרצת את השנאה העצמית על ידי רציונליזציות שונות. תירוצים אלה, לדעת מאיר, הם לא יותר מאשר ניסיונות למסגר ולמשטר את השנאה במקום להכיר בה כאמת בסיסית.

   

חירות ושנאה- היכן נמקם את עצמנו ביניהן?  

לתיאוריה של מאיר מתנגדים רבים מהפסיכולוגים, פסיכיאטרים ופוליטיקאים בישראל ובעולם.  אלו טוענים בחירוף נפש שאדם צריך לרצות לחיות ולשאוף לשפר את איכות חייו.  בגיליון ספטמבר 2002 של מגאזין הפסיכיאטרייה הצרפתי 'תשקיף', נכתבה ביקורת עוינת על התיאוריה של מאיר: "התיאוריה נראית כאילו נלקחה מהסתכלות אישית של הגברת במראה. יותר מכל ברור שהגברת משתמשת במדע הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה כדי לפתור את בעיותיה שלה".

במאמר מערכת, בגיליון שהוקדש כולו לתיאוריה של מאיר, קרא הפרופסור אדמונד דה הרטינג לשלול את רשיון עבודתה של מאיר ולהקצות אותה מקהילת המטפלים. דה הרטינג טוען שהשנאה העצמית רק מעכבת את האדם וגורמת לו ייסורים. כך הוא כותב: "התודעה האנושית, מאלצת את האדם לשאול שאלות ומאפשרת לו להשתנות. התפקיד שלנו הוא לאפשר לאנשים שרוצים להשתנות את הכלים לכך. מאיר, למעשה, שוללת מהאדם את אפשרות הבחירה. מעולם לא הכחשנו את הקשיים שהעולם מעמיד בפני אנשים, מטרתנו היא לעזור לאנשים לחיות עם עצמם בשלום בתוך המגבלות שהמציאות מתווה"

 

מאיר טוענת שהביקורת שמושמעת כלפיה מנגנת מנגינה אופטימית, אך מגלה רק חצי אמת. במאמר שנקרא 'זה ממכם ועכשיו זה שלי', היא כותבת [עמ' 320]: "הילד נולד עם השנאה העצמית, הוריו מאשרים רגש זה שהם עצמם חשים והחברה מלבה אותו עוד יותר. גם אם נצליח להתגבר על הגורמים החיצוניים של השנאה, עדיין לא נתגבר על המקור הפנימי, המולד שלה. הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והפוליטיקאים טוענים, שהם מנסים להוציא מתוך הנפש את השנאה העצמית. אך מהי אותה שנאה, אם לא דברים שהם עצמם שתלו בנפש על מנת להבטיח את המשך קיומם. כך הם תמיד יוכלו לנצל את תקוותם של האנשים לעתיד טוב יותר ולחיים מלאים יותר"

 

האם זה באמת כל כך מופרך?

רשיון המקצוע של מאיר נשלל ממנה, כאשר היא עזרה למטופל שלה להתאבד. כך היא טענה: "הזכות להתאבד הינו החופש האמיתי היחיד שיש לאדם. ברגע שהחיים יהיו בחירה ולא מצב נתון, יוכלו האנשים להיות שלמים יותר, מכיוון שרק כך פתוחות כל האפשרויות בפניהם".

 

למרות ההתנגדות הגדולה שעולם הפסיכיאטרייה מגלה כלפי מאיר, קמים לה גם תומכים רבים, שמאמריהם נכללים באנתולוגיה. ינון אברמוביץ ממכללת אשדוד ממשיך את מחקרה של מאיר בבוחנו את תחום האמנות [עמ' 530]: "יצירות גדולות וגאוניות מקורן בכעס, לכן אין זה מפליא שמרבית האמנים הגדולים התאבדו או הוליכו את עצמם לאבדון". לדידו, העיסוק באהבה הוא ניסיון לרכך את קיומה של השנאה העצמית ולכן בעקיפין הוא עיסוק באותה שנאה ממש.

ההיסטוריונית והפסיכואנליטיקאית חלילה עסרף, יוצאת בגלוי נגד מתנגדיה של מאיר וטוענת שההיסטוריוגרפיה מוכיחה את מופרכות טיעוניהם. במאמרה, 'שנאה עצמית בראי ההיסטוריה', היא כותבת [עמ' 110]: "השנאה, בניגוד להשלמה, היא דלק לשינוי ודינאמיות. אנחנו לומדים וזוכרים את סיפורי המלחמות והשנאות ולא את סיפורי האהבה. אפילו בסיפור האהבה הגדול ביותר, אולי, "רומיאו ויוליה", האהבה התחילה משנאה"

"מותר לא לרצות לחיות" טוענת וסילה לוסקי פסיכולוגית קוגניטיבית שלאחרונה עברה לאסכולה של מאיר. "מניסיוני כפסיכולוגית, כל ניסיון לשכנע אדם לחיות חיים שמחים אף פעם לא מצליח. כל מה שאנחנו מלמדים אותו זה בעצם לשקר לעצמו. וכמישהי שמטפלת שנים רבות, אני יודעת שלפסיכולוגיה אין כלים או יכולת לגרום לאדם להפסיק לשנוא, כמו ששלום לא מונע מלחמות, אלה רק דוחה אותם"

 

מאיר טוענת, אולי בצדק, שכל ניסיון להתכחש לשנאה העצמית ולהתעלם ממנה רק מחזק אותה ושאין לנו הרבה מה לעשות נגד אותה שנאה. עם זאת, התיאוריה של מאיר מעמידה את עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה בבעיה חמורה כיוון שהשאלות שמעלה מאיר שומטות את הקרקע תחתם. אולי אחת הטענות החזקות והמוצדקות ביותר שעלו נגד התיאוריה היא, שמאיר מעלה תיאוריה נטולת פרקטיקה, וכך מעודדת ניהליזם. כפי שהגדיר זאת פרופסור דה הרטינג: "מה אומרת לנו הגברת מאיר, שעבודתנו הנה הבל הבלים ושעלינו לסגור אחרינו את הדלת ולהכריז על פשיטת רגל במקום לנסות ולעזור?"

 

הגיבו בפורום שלנו

שילחו מייל לכתב/ת: katavim@p-files.org